יום הזיכרון: לחשוב ולא להתחשבן

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא אחד מהימים הארוכים בשנה. סיפורי הנופלים מתחילים לטפטף אלינו כבר במוצאי יום השואה, ומציפים את התקשורת, הרשתות החברתיות ואולמות התרבות - עד ליום העצמאות. שבוע של הצדעה, של חיבוק ושל צער.

השנה התפרצה לתוך הימים האלה, המחאה. מוביליה לא התביישו לאיים בפירוק האזכרות הממלכתיות, לשלוח אזהרות לנבחרי ציבור שלא להגיע, ולנכס לעצמם את כל הנופלים בשלט "במותם ציוו" ענק שהונף בהפגנה. וכאילו זה לא מספיק - נפתח קמפיין נוסף. מודעות בנות שתי מילים דוקרות: "פטור משכול" על רקע שחור, ולמטה "קואליציית המשתמטים". מסע פרסום של קבוצה שלא מסוגלת להניח לעם הכואב והמיוסר הזה אפילו ליום אחד.

לא מדובר במשפחות שכולות בודדות, שעפר אני לרגליהן. מדובר בהתארגנות מסודרת וממומנת היטב. קבוצת אנשים שמבקשת לקחת את כל מה שאיחד אותנו כאן ולפרק אותו - החל מצה"ל, המשך במגילת העצמאות ובמתקפה על מדליקי המשואות וכלה ביום השואה. כעת הם רוצים לחלל גם את הקודש של הישראליות - לבטל את מסורת העמידה יחד, קיבוצניקים ואנשי עיירות פיתוח, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, טייקונים ומנקי משרדים. לריב במקום להתחבק בדמע.

בואו נדבר רגע על הפטור משכול. כואב לעשות את חשבונות המתים והחלקות הצבאיות, אבל אם כבר הביאו אותנו עד הלום - ניכנס פנימה. במשך 20 שנה, חוקר הצבא והחברה פרופ' יגיל לוי מנה את המתים בפעילות ביטחונית שוטפת. הוא גילה שבשני העשורים האחרונים, 78 אחוזים מההרוגים בתפעול הבט"ש מגיעים מהפריפריה החברתית־מעמדית. לוי, אגב, מונה בתוך הפריפריות גם את הציונות הדתית. במילים אחרות, מדינת ישראל מטילה את הסיכון היומיומי על הצעירים שמגיעים מהשכבות החלשות שלה.

אם ננתח את דפוסי ההצבעה לקואליציה הנוכחית, נגלה הרבה מאוד מצביעים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. אז פטור משכול? על מי אתם מדברים? ובעיקר, למה אתם מנסים למשוך אותנו לחשבונאות הזאת?

הדיון על חלוקת הנטל הוא חשוב מאין כמוהו, אבל הוא צריך להיעשות באופן אחר ובעיתוי אחר. וזה בלי לדבר על נרצחי טרור, שגם להם מוקדש היום הזה. הטרור לא מבדיל בין תושבי תל אביב, ירושלים או הר ברכה. תשאלו את משפחות אשכר, פלאי ויניב.

ולמרות הכוחות החזקים שמנסים לחולל פה סופה ולפרק את החברה הישראלית, למרות הרוח הגבית העזה שהם מקבלים מהתקשורת, שלא שואלת את השאלות הקשות על הרס ימי הזיכרון וחילולם, אלא מגישה מיקרופונים מגבירי קול בכל הזדמנות - עדיין אפשר לעמוד יחד ביום הזה, לכאוב את אלה שנתנו לנו את חייהם, לחבק, להתגעגע ולהנציח, ואז לחגוג את הפלא שנקרא מדינת ישראל.

איך עושים את זה? קודם כל, מבינים שזהו רצונו של הרוב הדומם במדינה. הרוב שלא צועק ולא מארגן קמפיינים. שמתאבל בשקט, שמכבד. ייתכן שיש לו דעות בעד ונגד, אבל הוא יודע להתעלות מעליהן כשצריך. בימים האלה כדאי להמעיט בצריכת התקשורת, שמעצימה את החריג והצעקני. כדאי להדהד את הטוב, לספר על חוויות של יחד, על יוזמות של חיבור, והרי הן נמצאות בכל מקום סביבנו. כדאי לשמוח על המדינה הנפלאה שצמחה כאן ב־75 השנים האחרונות. כן, יש מה לתקן, אבל יש גם כל כך הרבה על מה להודות. הביטו שבוע לאחור, אל יום הזיכרון לשואה, ותראו מאין באנו.

"רק לזכור, לאהוב ולכבד. ולו לרגע, ולו ליום מקודש אחד", אמר אתמול הרמטכ"ל הרצי הלוי. ואחרי שנצליח יום אחד להניח את הנשק המופנה איש כלפי רעהו, נדע שאפשר לעשות זאת גם בימים שאחרי. נבין שמה שניטש בין חלקי העם הוא ויכוח קשה ומר שנוגע בעצבים חשופים - אבל לא מלחמה. ויכוח אפשר לפתור בדרכי שלום. בלי להכניע, בלי להרוג.