בחברה הישראלית יש מאז ומעולם טאבו חמור: אסור להשוות שום דבר לשואה, וברור למה - הסיסטמטיות השטנית של מכונת ההשמדה הגרמנית באמת לא דומה לשום דבר שהאנושות הכירה לפני או אחרי מלחמת העולם השנייה.
ובכל זאת, בשבוע שבו הכאב והזעם על רצח האם לוסי והאחיות מאיה ורינה די, זכרן לברכה, גודשים את הלב, כששלושה זוגות של אחים מקפחים את חייהם בגל הטרור האחרון וכשיום השואה עומד בפתח - דווקא זיכרון השואה הוא שמחייב אותנו לא להשלים בשום אופן עם היעדר צלם האנוש שמופנה נגדנו:
הפגיעה המכוונת באזרחים חסרי הגנה, בבני או בבנות משפחה אחת, הצדקת מעשי הטבח האלה בעובדת היותם של הקורבנות יהודים, והתמיכה העממית שהמעשים האלה זוכים לה - כל אלה הם בדיוק המאפיינים שעליהם חינכו אותנו לומר:
"לעולם לא עוד!"
מה אפשר לעשות עם התחושה הקשה הזאת? הרי הטרור איתנו עוד משחר ימיה של הציונות ואפילו קודם.
במשך כמאה וחצי הוא מתקדם ונסוג בגלים, כמו מחלה כרונית שלאף אחד אין תרופת פלא נגדה. רק דבר אחד ברור לגמרי לנוכח המציאות הביטחונית הקיצונית של הימים האלה: ברור מה אסור לנו לעשות.
אסור להמשיך לתת לתפיסות העולם השונות שלנו לפורר את החברה הישראלית. המשך התהליך הזה יעלה לנו בדם נוסף.
אני חבר בקבוצות ווטסאפ של אמנים וקורא את הטרמינולוגיה המייאשת של חלק מחבריי למקצוע. אחת מהם, זמרת ידועה, פנתה בשבוע שעבר לחברי הקבוצה במילים: "שלום לכל לוחמי האור!".
אנשי תרבות שרואים בעצמם "לוחמי אור" משתפים בעיניי פעולה עם האויב הגדול של תקופתנו. האויב הזה הוא לא יריב לוין וגם לא אסתר חיות. מי שלא נסחף בנחשול ההתלהמות ששוטף את הארץ, מבין ששניהם פועלים על פי ראות עיניהם למען שלומה של מדינת ישראל. אף אחד מהם הוא לא "לוחם בצבא החושך".
החושך האמיתי, שאנחנו מוכרחים להתלכד מולו ומהר, נמצא רק בנשמתו של מי שמסוגל לירות בדם קר בילדה בת 16 לעיני אמה.
התפקיד של אנשי התרבות בתקופה הזו הוא לא לחלק אותנו ל"בני אור" ו"בני חושך", אלא לסמן את שנאת האחים כאויב מספר אחת של החברה הישראלית.
השנאה היא החושך.
ייחודיותה של השואה לא רק מצווה לנו אפס סובלנות לרצח יהודים בשל יהדותם. לפעמים היא גם מלמדת אותנו איך להפוך את החושך הגדול ביותר לאור:
ר' אברהם יעקב פרידמן, האדמו"ר מסדיגורה, הוכרח על ידי הנאצים לטאטא את רחובות וינה באמצעות מטאטא קצר, כדי שייאלץ לכרוע על ברכיו. הרב נשבע תוך כדי מעשה שאם יזכה לעלות לארץ, יטאטא בכל בוקר את רחובותיה של תל אביב. הוא אכן עלה לארץ ונהג לטאטא את רחוב נחמני שבו התגורר. אנשי תרבות אמיתיים יכולים וצריכים לעשות את זה עם מיקרופון - לעמוד בכל קרן רחוב ולטאטא מפה לאלף עזאזל את הרוח העכורה של שנאת האחים.
זה כל מה ש"לוחמי האור" צריכים לעשות עכשיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו