בפסח הזה אנחנו עדיין אחים

אדי האקונומיקה ממלאים את האוויר, אנשים יוצאים מהחנויות עמוסים בקניות לחג, מצות, יין ומתנות למארחים. ערב פסח.

יש רגעים שבהם סדר היום העתיק, הנצחי, גובר על סדר היום החדשותי. פסח הוא חג החירות של העם היהודי, חג היווסדו.

השנה העם הזה מגיע לפסח לא רק עם "מה נשתנה" החביב, אלא עם הרבה סימני שאלה כואבים. האם אנחנו על סף חורבן בית שלישי? האם המרקם של החברה הישראלית נקרע בלי יכולת איחוי? לאן הפרויקט הישראלי הולך? המציאות הפכה מוטרפת. אלימות נגד מפגינים, פריצה למשרדי ארגון חברה אזרחי, מילים פוגעניות, מסכסכות והרסניות. השבוע הציג "כאן" סקר ששאל את האזרחים אם הם בעד להיפרד למדינת ישראל ויהודה. כן, היפרדות מרצון, לא מאויבים, אלא מהעם.

אבל חייבים להזכיר שוב ושוב שזו לא כל התמונה. אלה השוליים. הרוב רוצים להמשיך לחיות יחד, הרוב חי ונושם תודעת עם אחד.

פסח הוא חג של ערבות הדדית. התרומה לנזקקים הולכת איתנו כבר דורות רבים. יש לזה שם רשמי: קמחא דפסחא. כספים שנהגו לאסוף בקהילות השונות כדי שכולם יוכלו לרכוש ארבע כוסות ומצות, ובעיקר כדי שכל איש ואישה יוכלו להרגיש בני חורין ערב אחד בשנה. היום יש למיזם היהודי הזה הרבה צורות. לא צריך לחפש ארגון צדקה כדי לתרום. מספיק שתיכנסו לסופר הקרוב ומתנדבים יבקשו מכם להניח בעגלה עוד שמן, עוד חבילת מצות, עוד שוקולד גם בשביל האחר.

ההגדה המסורתית שמלווה אותנו מאות בשנים מתחילה בקריאה שכל מי שרעב מוזמן לסעוד איתנו וכל מי שצריך יבוא ויפסח. רבים פותחים את ביתם בליל פסח: לשכנה הערירית, לעולים חדשים, לילדי פנימיות שאין להם לאן לחזור.

והחיבוק הזה הולך ומתרחב.

בחג הקרוב יתקיימו ברחבי הארץ כ־20 לילות סדר ציבוריים. כאלה שמזמינים באהבה את כל מי שאין לו איך לקיים את ליל הסדר או אין לו עם מי. את הסדרים האלה יארחו משפחות שוויתרו על ערב משפחתי ובחרו לעשות טוב לאנשים שהן לא מכירות.

האוכל בסעודות האלה לא ממומן מכספי ספונסר עשיר, אלא מכספי משפחות שאכפת להן. מטבחים הוכשרו, שולחנות נוקו, מפות נערכו וקישוטים מעטרים את הקירות, הכל כדי שהסועדים ירגישו בבית.

מי שיגיע לסדרים האלה יזכה לחיוך ולמילים טובות, לא רק מצות, יין והגדה מחכים לו שם, אלא גם התחושה שיש מי שחושב עליו. לפני עשור, כשהשתתפנו בליל סדר כזה, ניגש אלי אחד הסועדים ואמר בדמעות "40 שנה אני עושה ליל סדר לבד, וזה בודד כל כך. תודה שהארתם לי את החג, תודה שאתם פה בשבילי".

שולחנות הסדר האלה נולדו ממיזם "שולחן השבת", שמקיים מדי שבת וחג סעודות לכל דכפין. הוא בא לעולם ביוזמת אנשים מהעיר לוד, ומשם התפרש למקומות רבים בארץ. לאחר רצח הנערה רנה שנרב, עמותת "קול רנה", שהוקמה על שמה, לקחה את הרחבת המיזם כמשימה. בכל כמה שבועות נפתח עוד מוקד כזה. הקהילה מבשלת, קונה, מארחת, מקבלת בחיבוק כל אדם. מקשיבה לכאביו, שותפה לשמחותיו, פשוט איתו. 

האחווה לא נעצרת בתחום הנזקקים. בימים אלה תופסים תאוצה פרויקטים גדולים שמטרתם לעצור את הקיטוב ולהרחיב את השיח ואת הערבות ההדדית. ארגון "הרבעון הרביעי" ומיזם "הסיפור המשותף" הם רק חלק מתמונה גדולה של אנשים בעלי עמדה, שאינם מוותרים על מי שחושב וחולם אחרת מהם.

כל מי שקצת מדוכדך בערב הפסח הזה, שיביט בעגלות הסופר הגדושות במצרכים שנתרמים ללא הפסקה. כל מי שמאמין לתעמולת "אנחנו לא אחים", שייזכר כמה הלב של העם הזה פתוח. אנחנו אחים, ולא רק בצרות ובאסונות אלא ביום־יום. יש דנ"א של עם שאי אפשר לפרק אותו, אפילו לא בקמפיינים מתמשכים, מתוחכמים ככל שיהיו.