בית שהתפלג נגד עצמו - לא יעמוד

ב־18 ביוני 1858 אברהם לינקולן היה מועמד לסנאט במדינת אילנוי מטעם המפלגה הרפובליקנית. בנאום שנשא על המחלוקת סביב העבדות, שקיבל לימים את השם "נאום הבית המפולג", הוא חזה את העתיד - שכן שלוש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. "בית שהתפלג נגד עצמו - לא יעמוד", אמר.

יש המאמינים ש"מי שלא זוכר את העבר, נידון לחזור עליו", כמאמר הפילוסוף והמשורר ג'ורג' סנטיאנה. אחרים מאמצים את המשפט המיוחס למארק טוויין, שלפיו "ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל היא מתחרזת". זה לא משנה. בחרו את המימרה שאיתה אתם מזדהים, ובואו ננסה להבין את ההיסטוריה המשותפת שלנו.

עם ישראל זקוק להנהגה שמעניקה תקווה, שאוהבת ומכילה את כל חלקי העם, להנהגה מאחדת שמבליטה את תפקידו ואת תרומתו של עם ישראל להיסטוריה האנושית

פעמיים בעבר חווה העם היהודי תבוסה וחורבן, שהובילו לאובדן עצמאותו ולגלותו. פעמיים זה קרה בגלל הנהגה שהיתה חלשה, קצרת רואי וכושלת. בפעם הראשונה היתה אשמה הנהגה אטומה ושחצנית, שבראשית ימי הבית הראשון לא הצליחה לשמור על אחדות האומה והביאה לפיצול העם לשתי ממלכות - ישראל ויהודה. אמנם השתיים הצליחו להחזיק מעמד, ולעיתים אפילו לשגשג בנפרד, אך נפילתן היתה רק שאלה של זמן, שכן במשך כל שנות קיומן הן נלחמו זו בזו, וגם גילו חוסר יציבות פנימי.

הפעם השנייה, שממנה הצלחנו להתאושש רק לאחר כ־2,000 שנה, היתה עם חורבן הבית השני. ידועה האִמרה של חז"ל: "מקדש שני... חרב מפני שהיתה בו שנאת חינם". בדבריהם סיכמו חז"ל את הטראומה כולה, אבל היא הורכבה ממכלול של פרטים. נפילתן של ממלכת יהודה ושל ירושלים היתה תולדה ישירה של התמוטטות ההנהגה ושל הפיצול ששרר בעם באותה העת. מעמד הכוהנים עבר פוליטיזציה, עת משרות ("ג'ובים") נקנו בכסף. שחיתות פשתה בכל. תהום נפערה בין חלקי העם בשל פערי המעמדות. כתות דתיות צצו חדשות לבקרים, ומלחמות פנימיות באו בעקבותיהן.

אגב כך, מעניינת דעתו של הרמב"ם באיגרתו לחכמי מונפלייה, שבה נימק את סיבת החורבן בכך שהעם באותה התקופה "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות" - כלומר אבותינו לא למדו את אמנות המלחמה. כל ההסברים הללו, כך אמר הרב יונתן זקס זצ"ל, נכונים, אבל נובעים משורש אחד: בהיעדר מנהיגות יעילה, צומחת פלגנות: "כשיש סכסוך פנימי - האנרגיה מתבזבזת ואין אסטרטגיה לכידה. התבוסה בלתי נמנעת". ואכן, הפלגנות הפנימית אכלה את העם בשבועות שלפני החורבן בתשעה באב.

הפיצול היה כה גדול, עד שהרומאים עמדו מן הצד והסתכלו על ירושלים בתדהמה מהולה בשמחה. כניסה לעיר ברגעיה האחרונים רק תאחד את היהודים נגדנו, חשבו לעצמם. "תאכל אותם אש המריבה", הוסיף המפקד העליון אספסיאנוס. "קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים. טוב לנו להתבונן בהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים ההולכים למות הנלחמים ברוח שיגעון... בתיתנו להם ארכה רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת האחים..." ובכל אותה העת לא קם אדם אחד, מנהיג אחד, שניסה לעצור את הטירוף.

אחיי ואחיותיי, עם ישראל, בואו נלמד מן העבר ונגדע את החריזה השחוקה בקינה הנכתבת עלינו מאז 7 באוקטובר. עכשיו, יותר מכל, עם ישראל זקוק להנהגה שמעניקה תקווה, שאוהבת ומכילה את כל חלקי העם, להנהגה מאחדת שמבליטה את תפקידו ואת תרומתו של עם ישראל להיסטוריה האנושית. אין כל היגיון בפיצול קצוות ובהבלטת מחלוקות קיימות. אדרבה - ממנהיגים נדרשת אחריות, בין שרסן השלטון בידם ובין שהם שואפים לאחוז בו. שיח משותף ומאחד הוא הפתרון לשיסוי ולפלגנות. שיח מכבד הוא הצעד הראשון בדרך להנהגה מעצימה. אחרת אנחנו משחקים לידי אויבינו המנסים לפרק אותנו מבפנים, ופעם נוספת, חלילה, נופלים לידיהם כפרי בשל.