הכינוי "משתכנז" משמש עבור דוד אמסלם, אבישי בן חיים ואחרים כלי להדוף ולבטל לא רק עמדה ביקורתית של מזרחים, אלא את עצם האותנטיות והתקפוּת של מזרחיותם. כך, פוליטיקת הזהויות ההכרחית כדי לחולל שינוי משמשת בידי פוליטיקאים "כלי נשק" המלבה שנאה.
אז מיהו "המזרחי האותנטי" על פי אמסלם, בן חיים ואחרים? רכיב מרכזי בזהותו הוא "העממי": פשוט, חם, צעקני, מסורתי. מזרחי שלא עונה לקריטריון "העממי", ושהוא גם חילוני ומשכיל ושפתו "גבוהה" - חשוד כמשתכנז, פריבילג, שמאלן. מעבר לזה שלייחוסים אלו גוון מהותני גזעני, הם גם מצמצמים את המזרחי לזהות חד־ממדית וקלישאתית, בדומה לאופן שבו נהג במשך עשרות שנים הממסד האשכנזי. אז, התפיסה הרווחת היתה שהמזרחי־ערבי הוא עממי, וולגרי ונחות, ואילו האשכנזי־אירופאי הוא איכותי, תרבותי ועליון. "הפנקס האדום" הוא מעתה "פנקס הנאמנות לביבי", שמעבר למחויבות לסלק כל מחשבה עצמאית משמש "תו תקן" למזרחי האסלי. כיצד הפכה ההגדרה המפא"יניקית הגזענית של אז ל"מזרחי האותנטי" של היום?
אחד המקורות לכך הוא מלכוד ההזדהויות שבו מצויים המזרחים: הם הזדהו עם התפיסה המפא"יניקית, שלפיה האשכנזי־אירופאי הוא אידיאל ואילו המזרחי הוא עממי ונחות. הזדהויות אלו אינן מודעות, והן מלוות בשנאה על הנחיתות וההשפלה. אחת מהתצורות של מלכוד זה היא היפוך היוצרות. כך, מה שנחשב בתפיסה הישנה בזוי ולא ראוי, "המזרחי העממי", מועלה לדרגת אידיאל, ומה שנחשב אידיאלי - "האשכנזי־אירופאי התרבותי" - "מודח" ונתפס כלא ראוי.
מירי רגב, למשל, מבקשת "שלא יגידו שאני קוראת ספרים", ואמסלם ודיסטל־אטבריאן, כמו גם אלו העושים שימוש ציני ופופוליסטי בפצע המזרחי כמו ינון מגל ואלדד יניב, מאמצים את דמות "המזרחי העממי" ומנופפים בה בהפגנתיות, במהלך שיש בו התרסה, נקמה והתגרות, ומעוררים ב"צד השני" את התפיסות הישנות והגזעניות ביחס למזרחים, שמאששות עבורם את התפיסה שהאשכנזים הם מתנשאים ושונאי מזרחים, וחוזר חלילה. תיבת תהודה של זהויות חד־ממדיות, המפעילות ומזינות אחת את השנייה, משטיחות ומצמצמות את המזרחי לעממי, המוני וחם, ואת האשכנזי לאליטיסטי, תרבותי וקר.
כל עוד המזרחים לכודים במלכוד ההזדהויות, הם מופעלים ומכוונים על ידי התפיסה "האשכנזית" הישנה, גם אם בהיפוך אליה. במובן הזה, בן חיים ואחרים הם חלק מתופעת ההשתכנזות: כלואים במבטו של הממסד, "השבט הלבן", וכמותו מצמצמים את המזרחי לזהות שטחית. הם אמנם מדברים את הכאב ואת העוול הממשי הדורש הכרה ותיקון יסודי, אך פועלים באותה התבנית הדכאנית והמפא"ינקית שגרמה לעוול. תיקון לעולם לא יכול להתרחש באותה התבנית שבה נוצר העוול.
השימוש ההרסני והפופוליסטי של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בפוליטיקת הזהויות מאיים לקרוע אותנו לגזרים. בימים אלו מועלים על המוקד השופט ברק, שהופך לאשם היחידי בהיעדרו של שופט מרוקאי בעליון; וגם נינט, המואשמת בהשתכנזות ובבגידה בשל תמיכתה במחאה. התקפות אלו מטרתן ללבות שנאה אצל מזרחים כלפי אשכנזים, ובין המזרחים עצמם. כל זאת בשירותם של נתניהו־רוטמן־לוין, שלרפורמה שלהם אין קשר להגדלת ייצוג המזרחים בעליון או לתיקון עבור אוכלוסיות מוחלשות.
בה בעת, הפתרון אינו "לשפוך את התינוק עם המים", כלומר ביטול פוליטיקת הזהויות. האתיופית, הערבית, המזרחית, הלהט"בית והנשית לא ימתינו עד ש"השבט הלבן" והממשלות מימין ומשמאל יפתחו את הדלתות בעבורן. על המזרחים לחלץ עצמם ממלכוד ההזדהויות, מכבליהם ל"שבט הלבן", ולהוביל לשינוי. לפיכך, פוליטיקת הזהויות היא הכרחית כדי לאפשר לקבוצות מודרות להשמיע את קולן, לערער על הסדרים המדכאים והמפלים ולפעול לשוויון. המאבק נגד הרפורמה הוא הכרחי, אך אינו מספק. יש לחתור לתיקון יסודי ולכינון סדר חדש למימוש דמוקרטיה מהותית ולאיחוי הקרעים עבור כולנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו