באופן מסורתי, סירבתי לקבל את הטענה כאילו מקור כל בעיות האומה הוא "הפוליטיקאים". האמנתי שזוהי דרך קלה מדי לפתור בעיה.
הטענה שלפיה חבורה של אינטרסנטים שמגינים בעיקר על כיסאותיהם ופועלת ממניעים זרים, היא זו שבגינה אנחנו לא מצליחים להתגבר על שסעים ועל שבטיות בישראל - מעולם לא היתה מקובלת עלי. גם לא אהבתי את הטון הביקורתי כלפיהם בשלל נושאים, החל מגובה השכר וכלה בהיותם מנותקים מהעם. רוב הפוליטיקאים עובדים קשה למען הציבור וראויים לכל שבח.
אך כשהחל המשבר הנוכחי, שיניתי מעט את דעתי. הבנתי שלראשי האופוזיציה אין מה להפסיד במערכה הזאת, ושמבחינתם, החדשה הכי מאכזבת היא סיום המשבר שיגזור עליהם שגרת אופוזיציה משמימה. לעובדות הללו יש תפקיד בהתמשכות המשבר ובמבוי הסתום שאליו נקלענו.
זה לא שראשי האופוזיציה יזמו את המשבר הזה; הם בקושי נגררו אליו. אבל, חשבתי, הם עשויים ליהנות מהתוצאות שלו, וכמו בכל שנות המשבר הפוליטי האחרונות, מתקדמים ללא כל תוכנית ובשיטת "יאללה, בלאגן", בתקווה שהבלאגן יניב משהו.
בשבוע האחרון חזרתי בי לחלוטין. כן, אלה הפוליטיקאים. כן, הפוליטיקאים מכל הצדדים. איזו אכזבה מרה.
שעה שהדברים האלה נכתבים, ממתין העם כולו להודעתו של ראש הממשלה על עצירת החקיקה. היא כנראה תגיע, כך אומרים. ברגע האחרון, מתוך לחץ ופחד, ככניעה מוחלטת לציבור המוחים, ובעיקר - ללא הדר וללא ניסיון לנצל את המצב להישגים חברתיים.
את עוצמת המחאה, התפשטותה ונחישותה הבין כל דרדק כבר מן הרגע הראשון. האופי הטוטאלי והדבק במטרה היו שם מההתחלה. גם נחשול הרגשות הגועשים היה שם. משכך, מה היתה הבעיה לעצור ברגע הנכון, לסגת, ולמנף את הנסיגה הזו להישג חברתי?
ב־21 בפברואר היה חלון הזדמנויות לצעד שהיה ממצב את הקואליציה כשולטת, וגם מרגיע את המוחים ומעביר מסר מפייס. באותו יום, על רקע הפגנות קולניות, העבירה הכנסת בקריאה ראשונה את שני סעיפי הרפורמה הראשונים.
כל מי שעיניו בראשו, בראש ובראשונה מנהיגי הימין כמובן, הבין לאן העסק הולך. דמיינו שבאותו יום היתה הקואליציה מודיעה על עצירה מוחלטת של תהליך החקיקה, על הקמת ועדה, על מה שתרצו. מה היא השיגה בחודש הנוסף שעבר מאז?
כבר חודש שאני מוביל יוזמת הידברות מעניינת עם ד"ר יעל דורון. עוד אספר עליה בפירוט. דבר אחד עולה ומרחף כל הזמן בחלל החדרים שבהם אנו מתכנסים - תחושות עלבון ופחד שחש מחנה המוחים בעוצמה רבה.
אפשר להתווכח על היסודות הפוליטיים של התחושות האלה, על הגורמים להן, אבל אי אפשר להתווכח על שני דברים: על התחושות עצמן, ועל כך שכל יום שעבר בחודש האחרון הגביר אותן לאין שיעור. כניעתו של נתניהו בנקודת הזמן הזו לא תורמת כלום. היא כמעט שלא מרגיעה, רק מוסיפה לסל הפחדים גם את הפחד מהאופן שבו התקבלה ההחלטה להיכנע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו