פרופ' אהרן ברק, נשיא העליון בדימוס, הרבה לצטט את שופט העליון האמריקני פליקס פרנקפורטר, שאמר שסמכותו של בית המשפט, שאינו מחזיק את הארנק והחרב, נשענת על אמון ציבורי מתמשך בו. ברק לא נהג להמשיך את הציטוט, שמבהיר שאמון כזה ניזון רק מניתוק מוחלט של בית המשפט מסוגיות פוליטיות. היתה לו סיבה טובה לקטוע את המובאה לעיל, שכן הוא סירב לראות עצמו כ"טכנאי משפט" וסבר שמערכת המשפט צריכה לקחת חלק פעיל בעיצוב ערכי החברה הישראלית.
ברק פעל במרץ לפרק את כל המנגנונים המסורתיים שצמצמו את השפעת בית המשפט על סוגיות ציבוריות; הרחבת השפיטות לכל סוגיה - "מלוא כל הארץ משפט", ביטול דה־פקטו של זכות העמידה, הרחבת עילת הסבירות, והמכה בפטיש: הכרזה על חוקה, הגדרת תוכנה ושימוש בה לתקיפה חוקתית. מי שעמד כנביא ומוכיח כנגדו היה משה לנדוי, שישב על כיסא נשיא העליון עשור וחצי לפני ברק.
לנדוי הבין שכמו בציטוט המפורסם של פרנקפורטר, אמון הציבור יישמר רק אם בית המשפט יימנע מ"להכניס עצמו להתנגשות הכוחות הפוליטיים בהסדרים פוליטיים", ואילו ברק טען "כי דווקא משיכת ידו של בית המשפט מהסכסוך הפוליטי תביא לידי ערעור האמון של הציבור בשפיטה".
היום ברור מי צדק. מחקר אמפירי שפורסם השנה במאמר של פרופ' יהונתן גבעתי והדוקטורנט אהרן גרבר, מראה קריסה מוחלטת באמון הציבור בבית המשפט בשנים 2018-1991. כדי להבהיר כמה הנתון הזה ייחודי, מדגישים החוקרים שמדובר בירידה חדה גם ביחס לבתי משפט בעולם, ואפילו ביחס למוסדות אחרים בארץ כמו הכנסת, הרבנות ומערכת החינוך. המחקר אף שלל סיבות חלופיות לירידה, כמו שינויים דמוגרפיים, רשתות חברתיות ותנועות פופוליסטיות. מסקנת המחקר היא שלנדוי צדק. בגדול.
חידה אחת נותרה בלתי פתורה: מדוע, אם כן, בניגוד לכל היגיון, המשיכו ברק ותלמידיו להעמיק עוד ועוד את התבססותם בשדה הפוליטי?
דומני שמחלוקתם של הנשיאים בדימוס נשענה על יותר מאשר חיזוי העתיד, ונגעה להגדרת ה"ציבור" שאת אמונו יש לרכוש. לנדוי, כסוקרטס בשעתו, האמין בדמוקרטיה המבכרת את הכרעת הרוב, ואילו ברק וממשיכי דרכו בזו להמון העם, ואת "האדם הסביר" החליפו ב"אדם הנאור". על כך אמר לנדוי: "בספר 'המדינה' אפלטון הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעיתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים". מתברר שברק לא טעה לגמרי.
64 מנדטים יכולים היו להעביר בקלות את הרפורמה, אבל משהו נבלם. עם כל הכבוד וההערכה לפנסיונרים מחוגי מרצ, שמפגינים בכל מוצ"ש בקריאות "ד־מו־קרט־יה", או לסטודנטיות מצעירי יש עתיד, שעוטות על עצמן גלימה אדומה ואהיל מאיקאה וזועקות "בושה", מה שמדיר שינה מעיני מובילי הרפורמה אינם חוסמי הכבישים והמוחים בצמתים, אלא איומיהם של בעלי הכוח.
בפרסום שלא הוכחש, הבהיר הרמטכ"ל שאינו כפוף לממשלה אלא לבית המשפט, צמרת המשטרה מצפצפת על השר הממונה, מעודדת את המחאה ואף יוזמת חסימות, ומי שמחזיקים בתפקידי מפתח בצבא מוכנים לסכן את ביטחון המדינה באי־התייצבות אם לא תיעצר החקיקה. במקביל, כלכלנים ובכירי המשק מתבטאים בנבואות פיגמליון, המאיימות להגשים עצמן ולהקריס את הכלכלה, כל זאת ללא בדל של טיעון משפטי־כלכלי התומך בחששותיהם. חסידי אסכולת ברק הבינו שכדי למשול במדינה דמוקרטית אין באמת צורך באמון הציבור - די לשמור לצידך את אמון הארנק והחרב, וההמון המבוהל יתיישר. ככה זה דמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו