העשור האחרון במזרח התיכון היה במידה רבה העשור של ישראל. במהלכו היא הפכה למעצמה אזורית מובילה, בעלת עוצמה מדינית, צבאית וכלכלית, שכל שכנותיה מבקשות את קרבתה ופועלות לקדם עימה שיתוף פעולה, ואף יחסי שלום ונורמליזציה. בעוצמתה של ישראל הכירו גם אויביה, שנזהרו כמו מאש מלהגיע עימה לעימות חזיתי.
אך בתוך כמה שבועות נמוגה בעשן חזות זו של עוצמה ושל ביטחון עצמי שהקרינה ישראל, כאילו מדובר היה במיראז', בפאטה מורגנה. חיזבאללה קורא תיגר ומבקש להשיב אותנו שני עשורים לאחור אל ראשית המאה, בטרם נכון מאזן האימה וההרתעה מולו.
היחסים עם האמירויות חורקים, ועם ירדן, השכנה ממזרח, פרץ משבר חריף. כל זה מושפע מהצינה שמקרין הבית הלבן כלפי ממשלת ישראל. הרי ארה"ב עודנה מעצמה עולמית ובעלת השפעה מכרעת באזורנו, למרות החולשה והעייפות שהיא מקרינה.
לא צריך אמנם להתרשם יתר על המידה מדיבורים ומהצהרות, הרי בבסיס יחסינו עם העולם הערבי ניצבים כיום אינטרסים משותפים, להבדיל מערכים, ואלו אינם עניין חולף וזמני. עוצמתה של ישראל, ובעיקר כוחה הצבאי, עודם עימנו, ובכך מכירים גם הערבים. לכן מפת המזרח התיכון והיחסים שבין העולם הערבי לישראל לא ישתנו במהרה.
אבל מה שמעניין הוא שבשעה שישראל כמרקחה, והעולם הגדול - ובעיקר ידידתנו ארה"ב, ולצידה גם "חברינו" באירופה - אינו מהסס לנזוף ואף לחבוט בממשלה, העולם הערבי שומר על שתיקה וממלא פיו מים נוכח הסערה הפנימית שפרצה אצלנו.
אמת, לעולם הערבי יש עניין לשמר את הנושא הפלשתיני בתרדמת ולמנוע התפרצות אלימה העלולה לזלוג גם למדינות ערב השכנות, ובעניין זה קולו נשמע. אבל פרט לכך - הוא שותק בכל האמור בנעשה בישראל מבית.
הדבר נובע, בראש ובראשונה, מחוסר הבנה ומחוסר עניין. הרי פרט לישראל, אין מדינה דמוקרטית נוספת במרחב שמסביב לנו. במדינות ערב אין דמוקרטיה ואין הפרדת רשויות ומערכת משפט עצמאית, ואילו על נבצרות מחליט לרוב מפקד הצבא, לאחר שחולל הפיכה והדיח את השליט.
היה זה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין שהתבטא בעקבות החתימה על הסכם אוסלו, שלפיו "המשטרה הפלשתינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". אם כי רבין היה אדם המחויב לדמוקרטיה, וגם זהיר ומאופק, וממילא הבין את מגבלות המודל הערבי, למרות קסמו ויתרונותיו בכל האמור במאבק בטרור.
אבל בשתיקה הערבית יש יותר מחוסר עניין או הבנה. היא מבטאת חשש עמוק כי מישהו ברחוב הערבי יראה את המראות וישמע את הקולות מישראל, ויתפתה לקחת דוגמה מהמחאה אצלנו כדי לצאת ולהפגין נגד המשטרים והשליטים במדינות ערב מבית.
ולבסוף, דומה גם שבעולם הערבי מבינים שאיש לא ייצא נשכר מהטלטלה העוברת על ישראל.
בספרי הדרכה שמצא צה"ל במחנות של הצבא המצרי בסיני לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים, נמצאו דברי הסבר לחיילים המצרים על ישראל, שלפיהם זו מדינה שהפילוג והפיצול הם בדמה, ולראיה - בן־גוריון שונא את אשכול ולהפך. אבל לעולם הערבי אין זה משנה, הרי הערבים שונאים את ישראל ואת הישראלים כולם.
אך היום המציאות שונה. אמת, בטהרן או בביירות יש מי שמחכך ידיו בהנאה, אבל בקרב ידידינו, ויש כאלו, שוררת דאגה. הרי ישראל הפכה בעשור האחרון לאבן פינה בסדר האזורי החדש. היא מספקת מים ואנרגיה לירדן ולמצרים, מעניקה סיוע ביטחוני למדינות המפרץ, ומעבר לכל זה - מהווה חוליה מקשרת חשובה בין העולם הערבי לוושינגטון.
העולם הערבי שומר מרחק, אפוא, וגם מתקשה להבין במה בעצם מדובר. אבל בה־בעת הוא משדר דאגה, כי עבורו העיקר הוא הביטחון והיציבות באזור שבו ישראל חזקה היא נדבך מרכזי בשמירה עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו