אנחנו חולים

אנחנו חולים.

אני יודע את זה כי ראיתי אותנו לפני 20 שנה, כשהסתובבתי במחלקה האונקולוגית באיכילוב כדי לטפל באמא חולה.

ראיתי את המעשנים הכבדים שהבינו את המחיר מאוחר מדי, ואת האנשים שרק רצו את חייהם הקודמים והבלתי מושלמים בחזרה - ממש כמו כולנו, משני צידי המתרס, היום.

חולי הסרטן במחלקה האונקולוגית הפסיקו מייד לעשן, והסכימו לקבל את התרופה המרה שעשתה להם בחילה איומה. הם התמסרו לטיפול. הצרה איתנו היא שאנחנו לא מפסיקים לעשן, ולא מוכנים לבלוע את התרופה.

כשהיינו עם בריא, זכרנו מאין באנו ולאן נלך אם לא נהיה ערבים זה לזה. ידענו שסבתא וסבא שלנו היו גיבורים ששמרו על יהדותם בתנאים קשים, בין שהם עשו את זה בבגדד בתור "ד'ימים" - בני חסות שנאסר עליהם לרכוב על סוס כדי שיזכרו תמיד את מעמדם הנחות בין המוסלמים - ובין שעשו את זה בגיא ההריגה של קישינב.

כשהיינו בריאים הערכנו את ההתעקשות הזו גם אצל אחינו הדתיים־לאומיים - ראינו אותם משכימים קום מיוזמתם לפנינו בטירונות כדי להניח תפילין, ואמרנו לעצמנו "בוא'נה, כל הכבוד לו...". כשהיינו ממש בריאים, קראנו בימי שישי את פרשת השבוע בקיבוץ, ולרגע קצר אפילו החרדים הקימו את כפר חסידים ועבדו בחקלאות.

כשהיינו בריאים הדלקנו אור גם בדימונה גם בדגניה ושרנו על זה.

כשהיינו בריאים, גם בתוך שירי המחאה הכי כואבים שלנו, הפזמון "איזו מדינה מיוחדת במינה" רמז בכל זאת על האהבה שלנו למקום הזה. הוא לא שבר את הכלים, הוא ביקש לתקן אותם.

אנחנו חולים באופן קשה, ועדיין לא מוכנים להתמודד. לא עם ההתמכרות שהביאה עלינו את המחלה, ולא עם תופעות הלוואי של התרופה.

ישראל היא בעת ובעונה אחת חלום הדורות ושברו: מי שחלם להיות "עם ככל העמים", לא מבין למה לעזאזל עפים עליו טילים בכל קיץ. מישהו בטוח אשם בזה. "המשיחיים ההזויים" אשמים בזה.

מי שחלם שהשבת תרד על בקעת גינוסר בדוק ענוג של קדושה, לא מבין למה אנחנו מתעקשים להיות עם ככל העמים. זה לא חזון הנביאים. "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".

תחושת הצדק האבסולוטי היא ההתמכרות שלנו, ודוחפים לנו את הניקוטין הזה מכל עבר דרך כלי תקשורת שלא טורחים אפילו לשמור על מראית עין של איזון, ודרך רשתות חברתיות שמתפרנסות מדיוק המסרים שיזעזעו אותנו וידביקו אותנו למסך הסמארטפון.

למי שמכור לצדק האבסולוטי של עצמו, אין סיכוי לקיים דיון אמיתי בנושא כל כך מורכב וחשוב כמו האיזון בין הרשויות. לא בוועדת החוקה בכנסת, אבל מה שהרבה יותר גרוע - גם לא בין החברים לצוות ביחידה, או סביב שולחן השבת המשפחתי.

והתרופה היא באמת מרה. לצודקים האבסולוטיים הפשרה היא כימותרפיה, שעושה בחילה איומה. תענוג קטן מאוד - אבל אין ברירה, אנחנו צריכים להבריא. יש לנו ירושה משותפת של חלום דורות ענקי בידיים, ושכונה קשה מאוד להגשים אותו בתוכה.