למצוא מחדש את השביל המשותף

האסימון נפל, ישראל בת ה־75 הלכה לאיבוד.

חיבורים שחשבנו שקיימים - נעלמו, נמחקו, התרחקו מאיתנו. אנחנו מגלים שבתוך הצבא יש "רוב מוחלט" בכל מיני יחידות לדעה כזו או אחרת, משהו בכור ההיתוך לא הצליח. העובדה שאנחנו מדינה משותקת כבר חמש מערכות בחירות, מלמדת שאנחנו לא מוכנים לפשרות, שאנחנו מרגישים מאוימים מהדעה האחרת ומבקשים הכרעה. אם לא נודה באמת הכואבת, לא נעצור לייצר שביל משותף חדש, אנחנו, המדינה ואזרחיה נלך לאיבוד ולאבדון.

אני לא כועס על הטייסים, אני מאמין לכאב ולדאגה שלהם. אני גם מאמין ללוחמי סיירת אגוז שחתמו אחרת והבטיחו להתייצב, אני יודע שאכפת להם בדיוק כמו לטייסים מהמדינה וגם עליהם אני לא כועס שערבבו פוליטיקה וצבא. המילים שהעלתה תמי ארד בעקבות מחאת טייסת 69, והתגובות שמנגד, כאילו שלחו יד אל לוח ליבי ושרטו אותו.

תמי, שלאורך הדרך ביקשה לא לנצל את המעמד האישי הנורא, שיתפה כאב וחטפה אש שאסור שתכוון אליה. כיצד שכחנו את המחיר ששילמה מתוך אהבה לארץ ואמון שנתנה במדינה ובנבחריה? גם אם לא הסכמתי עם כל מילה, לא יכולתי לעכל ולקבל את הרשף והרפש שנזרק לעברה, "וידום אהרון" היה מכבד את כולנו יותר מפאת כבודה וכבודו של רון ארד ששכחנו.

75 שנות עצמאות מתחילות לתת בנו את אותותיהן, המדינה שקמה אחרי השואה ורדיפות יהודים בארצות ערביות קיימה קיבוץ גלויות, כשנעשו טעויות בדרך היה לכולנו ברור מדוע אנחנו כאן יחד, לא רק כמקלט. מלחמות שאיימו למוטט ולהשמיד את החלום הציוני היו נקודת מפגש מדממות, שבועות ההמתנה שלפני ששת הימים, אחוות הלוחמים ביום הכיפורים, אלה היו נקודת שבר אבל גם הדבק שחיבר בינינו. נדמה שהדבק איבד מחוזקו ואין עוד מה שיחבר בינינו הישראלים. התרחקנו לבעד ונגד בכל נושא שרק עולה על הדעת. הכל הפך קיצוני כל כך ואישי וחם מזג. כאילו מתפרץ הר געש של שנאות ישנות, של רגשות שהסתרנו זה מזה לאורך השנים, ועוד רגע נישרף כולנו בלבה רותחת שתכלה את הישראלים וישראל.

"להתאחד זו התחלה; להישאר מאוחדים זו התקדמות; לעבוד יחד זו הצלחה", כתב הנרי פורד, ונדמה לי שהצלחנו רק בשתיים מהמשימות. הצלחנו להתאחד, אולי כי לא היו לנו הרבה ברירות, נשארנו מאוחדים כנראה כי האיומים מבחוץ הפחידו יותר. עתה משצלחנו רבים מהאיומים שבאו מבחוץ, טרם מצאנו את הדרך לעבוד יחד ולממש את ההצלחה.

אם לא נדע לייצר נקודות מפגש של עבודה משותפת, לסלול שביל חדש ומשותף - ההצלחה לא תבוא, את מקומה תתפוס התרסקות שתמחק את ההתקדמות ועלולה להביא אותנו חלילה אל נקודת ההתחלה. אנחנו עלולים להיות עם ללא ארץ. חייבים לעצור, להקשיב, לשנות איפה ומה שצריך במערכת השלטון המרכזי ובתוכנו, כי אין לנו הפריבילגיה לוותר על מה שכבר הקרבנו. חייבים להתעשת ולייצר את השביל המשותף.

הכותב הוא ראש המועצה המקומית אפרת ויוזם פניית ראשי הרשויות לנשיא המדינה