ימי דיקטטורה

היום של יונצ'וק התחיל רע: הוא דפק יחף את הזרת שלו בפינת המקרר, מכונת הקפה החדשה שקיבל לחג מהעבודה עשתה רעש, הבן שלו שוב לא רצה ללכת לבית הספר, והכלב השתין לו על הרגל. אין ספק, יום דפוק.

יונצ'וק לא איבד אף עשתון. הוא ידע בדיוק מתי ולמה החלו לנחות הזוועות עליו ועל שכמותו, האזרח הפשוט והממוצע שגר במרכז, עובד בהייטק ורק רוצה לחיות בשקט - לפני חצי שנה כשהרפורמה המשפטית עברה סופית ברוב ברור, ומדינת ישראל הפכה באופן רשמי לדיקטטורה.

"אז ככה מרגישה דיקטטורה", אמר לעצמו יונצ'וק בהמשך בקול עגום, תקוע עמוק בפקק. נכון שהפקקים האלו היו גם היו הרבה לפני הדיקטטורה, חשב, אבל הם מרגישים אמיתיים יותר כעת.

מאז אותו יום שחור בכנסת, בכל מקום שאליו פנה במהלך שגרת יומו הוא הרגיש שהוא רואה את הדיקטטורה מחייכת אליו ברשעות. נכון שצריך לחפש טוב־טוב כדי לראות אותה, חשב, אבל זה כי הרוע מתחבא היטב.

הגב שלו כאב בגלל הדיקטטורה. וגם בגלל האימון בצאלים שלשום שאליו הגיעו כל החברים, שאמנם הודיעו שיעזבו בגלל הדיקטטור ואמנם חלק שוחררו הביתה בגלל עודף הגעה, אבל כנראה הם הגיעו רק מתוך הרגל, והאמת שהיה כיף לקונן איתם על קפה בשטח. רגעים גנובים של חופש, ממש כמו בסוביבור.

הפקק נמשך, ויונצ'וק דאג לבית הספר של הילד, שכבר חודשים משועבד לקיסר מבלפור ולסוכני ההדתה שלו. נכון שכרגע טרם התבקשו הילדים, ובעיקר הילדות, להתלבש צנוע, ושום מורה עוד לא פוטר, וכל בוקר עדיין לא נפתח בתפילה עם ריקודי כוהנים או מה שזה לא יהיה שהדתיים עושים - אבל ברור שזה עוד יגיע. סבלנות.

הפקק והדיקטטורה המשיכו, ויונצ'וק החליט להדליק את הרדיו לדקות אחרונות של מוזיקה כל עוד זה עדיין מותר, והנה מצא עצמו בהלם כשהחל לשיר עם אותו זמר סוציומט, שבימי המחאה סירב להודיע שהוא מפסיק ליצור אם הרפורמה תעבור. בכאב לב העביר תחנה ("עיקרון זה עיקרון"), ונפל בשמחה על הזמר השני ההוא, שדווקא התבטא באומץ לב כל כך נדיר נגד ההפיכה והבטיח שיפסיק ליצור אם תעבור. "הוא בטח ממשיך ליצור מתוך כאב ופחד כי נדיר שאמנים בישראל מתבטאים נגד נתניהו", הסיק יונצ'וק, והוסיף בשקט כדי שאף אחד לא ישמע - "וחבל", כי השיר היה נוראי. אבל הוא זמזם אותו בכל זאת.

במכונית לידו הזדחל נהג ג'ינג'י. הוא לא הצליח להבין למה זה קורה, אבל יונצ'וק הביט בו בחמלה ובתחושה מוזרה שימי הג'ינג'י ספורים.

הוא הביט בפוש החדשותי בסלולרי בעגמומיות: אוטוטו ממש בכל רגע ייסגרו כל כלי התקשורת ("למעט ערוץ 14"), כיאה למצב השלטוני, ומתנגדי משטר יתחילו להיעלם באופן מסתורי ל"חקירות". עובדה: הסבירו את זה במפורש אתמול ושלשום ובחודשים האחרונים בחדשות 11, 12, 13, YNET, וואלה, הארץ, וגם בגלי צה"ל, ברדיו תל אביב וברשת ב'. ואם כולם־כולם אמרו, מי המטומטם שיגיד ההפך? חשב יונצ'וק שסוף־סוף הגיע למשרד, ושמח לגלות שעדיין כולם דבקים בהצהרתם שהם עוזבים הכל ושיחפשו אותם בסיבוב. הרילוקיישן המחאתי קצת נדחה אמנם כי החברה שלו השלימה עוד גיוס כספים מרשים, אבל נחמד לקבל רוח גבית.

בלילה בלילה, במיטה, החלו לצוץ אצל יונצ'וק הרהורי כפירה. "או שדיקטטורה זה לא כזה נורא", חשב בקול, "או שעדיין, אולי, רק אולי וממש לא בטוח - ואני רק תוהה בקול - עוד לא התחילה הדיקטטורה?" סיים והביט בבהלה לאחור לוודא שאשתו לא שמעה כלום (אי אפשר לסמוך על אף אחד בדיקטטורה). טרוט עיניים קם יונצ'וק לשתות מים כדי לעכל את גודל ההבנה שטלטלה אותו.

בחזרה למיטה שוב דפק יונצ'וק את הזרת בכיסא והכל נשכח: "הדיקטטורה הזאת פשוט מחרידה", נאנק תחת הפוך. כשהוא שוקע לסיוטים על סוכני חרש שחוטפים אותו ברחוב, יונצ'וק נרדם. כרגיל.