אל תיגעו באהבת נעוריי

הייתי ילד בלילות עצוב, משוטט לבד, לא נתתי לאיש לדעת, את היית אהבת נעוריי.

ראיתיך לראשונה בדרך לגימנסיה. באותם הימים ברחתי לעיתים משיעורי התיכון המשמימים, מגיע אלייך כדי להתבשם בניחוחך.

את לא כל כך יפה, אני יודע, אבל תמיד קיבלת אותי בזרועות פתוחות, באהבה, בחיבוק גדול ובמאור פנים.

אתם יודעים, בגיל 16 - הכל כזה, עם קצפת ודובדבנים. רומן ראשון הוביל לרומן שני, וזה נמשך עד היום. 45 שנה, לא פחות. את הרומן הזה אי אפשר ואסור להפסיק.

בקומת המסד שלך ניצבו מגירות העץ הכבדות, ציריהן שחוקים מזוקן, עמוסות לעייפה באלפי כרטיסי קטלוג שנכתבו בכתב יד צפוף.

בשעה תשע בבוקר, בכל יום ובמשך עשרות שנים, היו מתייצבים אצלך הקליינטים הקבועים, כל אחד מצטנף בפינתו הקבועה. היו אלה גדולי הדור של הספרות העברית ושל חקר מדעי הרוח ושל חוכמת ישראל.

בקומה מינוס אחת, במכון לתצלומי כתבי יד עבריים, היו רכונים על מכונות המיקרופילם החורקות, זה לצד זה, אברכים מזוקנים, שעשו לילות כימים בהצלת עוד כתב יד עברי ישן בן מאות שנים מתהום הנשייה. לצידם - חוקר ספרות, שביקש לעיין בפתקים ובטיוטות המוקדמות של גאון הספרות העברית וחתן פרס נובל ש"י עגנון, בניסיון לפצח את חידת כתביו הסתומים. מעליהם ניצבה קרחתו הבוהקת של יוסל בירשטיין, סופר מחונן שעבד לפרנסתו במחלקת כתבי היד, לצד אושיות תרבות שכל רז לא נסתר מהן, כמו רפי וייזר ושלמה צוקר.

גילוי נאות: ברבות השנים זכיתי לא רק ליהנות ממנעמי אהובתי, אלא גם להנאות אותה. בעת התחדשותה, זכיתי להשתתף בישיבות דירקטוריון הספריה כנציג אגודת הקוראים, "צרכני הספרייה", עם חברי הדירקטוריון שלה, ולייצגה בבית המשפט כדי לשמור על זכויותיה. לימים זכיתי גם לנסח את "אמנת הספרייה הלאומית", שעליה חתמו ראש הממשלה נתניהו ואנשי ציבור נוספים. האמנה משקפת את רוחה המיוחדת של הספרייה, ששעריה - מטיבם ומטבעם - פתוחים לכל, ללא הבדל דת, גזע, מין, השקפה או נטייה פוליטית.

הספרייה הלאומית היתה ונותרה שמורת טבע ייחודית בנוף הישראלי. מיקרוקוסמוס אנושי ותרבותי מרתק שאין שני לו, אולי האחרון מהם - לבד מבתי החולים - שבו מסתודדים להם בצוותא־חדא פרופסור מהאוניברסיטה, מושבניק מצפון הארץ - שהגיע לספרייה בנסיעה בת ארבע שעות באוטובוס כדי לחפש את שורשי משפחתו - ואברך ממאה שערים שבכיסא לידו יושבת סטודנטית צעירה, חשופת כתפיים.

כרבים אחרים וטובים, אני חרד מפני כל ניסיון לפגוע באהבת נעוריי. כל מעורבות פוליטית - תהא אשר תהא - בחיי הספרייה, עלולה להכתים אותה בכתם מכוער ולגרום לה ולבאים בשעריה נזק בלתי הדיר. אם חס וחלילה יצלח ניסיון זה - תהפוך הספרייה הלאומית לעוד אחוזה פוליטית, אחת מני רבות. "מחלקה מטעם", אך בלי כל טעם. "אם זה לא שבור - אל תתקן", כך מורה אותנו הכלל הגדול. כוחו של זה יפה תמיד, לחיים בכלל, ולא פחות מכך - לספרייה הלאומית.