המרד של אלשיך

כשהיסטוריוני העתיד ינברו בכותרות מתחילת 2023, הנאום המזעזע של מפכ"ל המשטרה בדימוס רוני אלשיך בכנס הנהגות הקיבוצים יוכתר בוודאי כחצייה של קו אדום בוהק.

מי שהופקד על אכיפת החוק עד לא מזמן, ביקש לקרוא תיגר על היסודות החשובים ביותר של שלטון החוק ושל כל מדינה דמוקרטית מתוקנת, כאשר ספק העריך ספק שידל את מפקדי זרועות הביטחון למרוד נגד ממשלת ישראל.

הסחרור המטורף, שאליו מכניסים אותנו בכוח מתנגדי הרפורמה המשפטית, עלה בדברי אלשיך לרמות שלא הכרנו. גם קודם שמירת הלשון לא היתה אחת החוזקות של אנשי ציבור מהצד השמאלי בישראל, אבל לחוצפה ולחוסר האחריות שלהם צריך להיות גבול, והגבול הזה עובר בסעיפי חוק העונשין. אלשיך חצה את הגבול ברגל גסה, ביודעין ובהתרסה. הוא אמנם הסווה את דבריו הבוטים כ"תחזית", אבל ההסוואה אינה מפחיתה מחומרתם.

אלשיך דיבר במופגן על כך שלדעתו השב"כ, המוסד, צה"ל והמשטרה לא יצייתו להוראות הממשלה הנבחרת, ועשה צעד משמעותי לעבר פתיחה במרד מזוין. נכון שעמיתיו לטרללת כבר הסיתו להפרת החוק, אלא שהם הסתפקו בקריאה למרי אזרחי. אלשיך תסרט הפיכה צבאית ממשית, כזו שכמו באחרונת מדינות העולם השלישי מערבת תחת כנפי הקנוניה את כלל גופי הביטחון.   

בניגוד לאלשיך, הדין הישראלי שולל את ההפיכות וקובע בבירור למי גופי הביטחון כפופים. סעיף 4 (א) לחוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002, קובע במפורש ש"השירות נתון למרות הממשלה", וסעיף 4 (ב) לחוק אף מבהיר כי "ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה".

באופן דומה, חוק יסוד: הצבא מגדיר בסעיף 2 ש"הצבא נתון למרות הממשלה", וש"השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון". גם המשטרה והמוסד כפופים לרשות המבצעת, קרי לממשלה שקיבלה את אמון הכנסת, ולעומד בראשה.

זה כמובן המצב בכל רחבי העולם הדמוקרטי: נבחרי הציבור ממונים על רשויות האכיפה והביטחון, ואיש זולתם - בין שהוא שופט או הוגה דעות ובין שמפכ"ל המשטרה לשעבר - אינו רשאי לתת הוראות לצבא, למשטרה או לשירותים החשאיים.

כיצד לכנות קריאה לגופי הביטחון שלא להישמע למרות הממשלה? אף בנושא זה הדין הישראלי לא משאיר מקום לספק. מדובר בעבירת המרדה במובנה הפשוט ביותר, ולכן מי שמתייג את מובילי הקמפיין נגד הרפורמה המשפטית "אנרכיסטים" עושה להם הנחה גדולה. אנרכיסטים סבורים שלחברה לא צריכים להיות מוסדות ממשל, ודוגלים בביטול כלל המבנים ההיררכיים. לעומתם, מחרחרי המרד נגד הממשלה הלגיטימית, אשר הוקמה בישראל בעקבות הניצחון המובהק של המחנה הלאומי בבחירות, דווקא מאמינים בכוחו של שלטון - ואת השלטון הזה הם מבקשים ליטול לעצמם באלימות, תוך שימוש נלוז בכוחם של המוסדות ההיררכיים, שנועדו להגן מפני איומים, בדיוק כמו האיום שלהם.

נשאר רק לתמוה בדאגה ובעצב על המהירות שבה עשה השמאל הישראלי את הדרך ממחאה לגיטימית להפניית עורף גמורה לשלטון החוק ולעקרונות הדמוקרטיה. קריאות קודמיו של אלשיך למצעד המסיתים נראות לפתע עדינות - הם "רק" הציתו ניצוצות של מלחמת אחים, הוא מדבר על תפיסת שלטון בכוח הזרוע.   

במדינה מתוקנת, דבריו של אלשיך היו מזמנים לו מפגש דחוף עם חוקרי משטרה, הפעם בתפקיד הנחקר. בישראל הורגלנו שאם אתה תוקף את ממשלת הימין - הכל מותר, אפילו המרדה. היעדר אימת החוק ממריץ את אלשיך ועמיתיו לעבור קו אדום אחרי קו אדום, עד שנדמה כי לא נשארו קווים אדומים שטרם נחצו. בקצב כזה, פעולה אלימה של אנשי האופוזיציה הופכת לשאלה של זמן.