פשרה בינונית עדיפה על ניצחון יקר

החברה הישראלית גולשת במדרון חלקלק של פילוג חסר תקדים, וחובה לנסות לעצור זאת בהקדם האפשרי.

הדרך הראויה היא הבנה עמוקה של מובילי המחנות, שאף שלדעתם הצדק המוחלט מצוי רק אצלם, חלק נכבד מהעם חושב אחרת, ודי בכך כדי לנסות להגיע למתווה מוסכם. נכון, בידי כל מחנה שלל נימוקים משפטיים, כלכליים ועוד התומכים בעמדתו. אבל ניסיון החיים מלמד כי פשרה בינונית עדיפה על ניצחון יקר, ובפרט כאשר מדובר בפשרה עם בני עמך, או חלילה בניצחון עליהם.

הלהבות מרקיעות לגבהים מסוכנים שלא הכרנו עד כה, אך בהתבוננות מעמיקה נדמה כי הפערים קטנים מאופן הצגתם. כך, למשל, התומכים בביקורת שיפוטית מוחלטת יתקשו להגן על טיעון שלפיו מהלך שמהותו העברת ההכרעה - בנושא ערכי המדינה והאיזון הראוי - מבית המשפט לכנסת הוא מעבר לדיקטטורה. מנגד, על תומכי עליונות הכנסת להבין לליבם של אלה החוששים משטף חקיקה לא מבוקר העלול לפגוע ולעוות, ולבנות מודל התנהלות שיאזן חששות אלה.

חלק ניכר מהעם, אולי אפילו רובו, מצוי איפשהו באמצע. רבים וטובים מהמוחים מציינים כי "צריך באמת שינוי, אבל לא זו הדרך", ומנגד אחרים התומכים בלהט ברפורמה מסכימים שאין באמת חובה עליונה להעבירה כלשונה. אלה גם אלה רואים בהשתוממות ובחרדה את פרימת חישוקיה של החברה.

הדרך לפשרה יכולה להתבסס על כמה תובנות:

הראשונה: הרכבת יצאה מהתחנה, ולא ניתן להשאיר על כנו את מודל האיזונים הנוכחי בין שלוש הרשויות.

השנייה: אין הכרח שהרכבת תגיע לתחנה הסופית של הכרעה חד־משמעית לטובת הכנסת, וניתן לבנות מודל מורכב יותר.

השלישית: אפשר לאתר סוג של יחס הפוך בין מרכיבי הרפורמה המוצעת. למשל, צמצום בסמכות בית המשפט להתערב באיזוני החקיקה שנקבעו בכנסת ימעיט ברצון הפוליטיקאים לאחוז בוועדה למינוי השופטים ובאיוש חבריה. צמצום עילת הסבירות יבטל את החשש מעוצמת־יתר של הייעוץ המשפטי, וכן הלאה. אימוץ עקרונות יסוד אלה יאפשר נתיב להבנות.

כך ניתן לשוב למודל פסקת התגברות מרוכך, שבמסגרתו ייקבעו מגבלות ברורות על סמכות ביטול חוקים על ידי בית המשפט (הרכב מלא ורוב מיוחס), אך מנגד דרישת ההתגברות תעלה מעבר לרף של 61 ח"כים. מודל זה מרחף בחלל האוויר שנים לא מעטות, ויש להעריך שיהיה אפשר לגבש סביבו פשרה פרלמנטרית רחבה יותר מהקואליציה הנוכחית.

לאחרונה אנו נחשפים להטחת אמירות קצה קשות הקוראות לשבור את הכלים. בד בבד אנו רואים שטף של קריאות מצד גורמים מתונים יותר הקוראים להידברות, אך לא מתייחסים לרפורמה המוצעת ונמנעים בעקביות מהצגת עמדה קונקרטית ביחס אליה. במילים אחרות, עד כה לא הונח על שולחן הדיון הציבורי מתווה קונקרטי שיהיה אפשר לגבש סביבו פשרה.

הכנסת, שהיא המקום הנכון לגיבוש פשרות מסוג זה, נכשלה עד כה בתפקידה. במקום דיאלוג בין הסיעות, שהוא נשמת אפו של פרלמנט, אנו מביטים במחזות פרלמנטריים קנאיים, ללא רצון ממשי להגיע להבנות.

מבחנה של הנהגה אינו עלייה על בריקדות, אלא הצלחת חבריה לגבש בתוכם הסכמה. זו עבודה קשה ומתסכלת, וכמובן פחות זוהרת ומתוקשרת, אך זו העבודה הנדרשת. ואולי כעת, דווקא אחרי שחלק מתיקוני החקיקה המוצעים עברו בקריאה ראשונה ונכנסו לשלב הפרלמנטרי של דיון בפרטים, נוצרה הזדמנות לשיח קונסטרוקטיבי. יש לקוות שמחנה תומכי הרפורמה, שצלח את המשוכה הראשונה והפגין את כוחו, יגלה נדיבות, הבנה וממלכתיות, בעוד מתנגדי הרפורמה יוותרו על דרישתם להקפאה של הליכי החקיקה ויקיימו מגעים ממשיים לגיבוש הסכמות משותפות.