לציבור מתנגדי הרפורמות אין מנהיגות ראויה, והדבר פוגע בכולנו - המתנגדים והתומכים. ובכל זאת, המו"מ על המשבר החוקתי כבר מתנהל. הפשרה שהציע הנשיא יצחק הרצוג, למשל, היא שלב בהתדיינות.
אז אם המו"מ בעיצומו, מדוע מתווכחים על התנאים למו"מ? כי הוויכוח הזה הוא עצמו חלק מהמו"מ - הוויכוח על מסגרת הפשרה.
הממשלה והקואליציה דורשות שתוכנית לוין תהיה המסגרת, ושיישמרו עיקריה. הצד השני, לעומת זאת, יהיו נציגיו מי שיהיו, מנסה כנראה לכפות על הרוב בכנסת דיון פריטטי, כלומר בין שני צדדים שווים כביכול, ולעקוף את העובדה שנציגיו הם מיעוט בכנסת. במילים אחרות, הוא מנסה לעקוף את תוצאות הבחירות.
העמדה הזאת סובלת מכשל לוגי בולט: מניין הנכונות לשאת ולתת על שינויים מהותיים ביחסי הרשויות בישראל? הרי זמן ממושך המשפטנים - ובראשם השופטים - ופוליטיקאים מהמרכז־שמאל שנהנו אידיאולוגית משלטון השופטים, נאחזו באדנוּת במצב האנטי־דמוקרטי הנוכחי, שהוא משבר חוקתי מתגלגל מ־1995.
אז מדוע עכשיו הם מבקשים מו"מ? ברור: בגלל תוצאות הבחירות. אז מתוקף מה הם רוצים לעקוף את הסיבה לפתיחת המו"מ? אולי הם חושבים שאיומי אלימות יניעו את הקואליציה להשעות את הרוב שלה בכנסת לצורך הדיון החוקתי.
האופוזיציה לא יכולה לשאת את מעמד המיעוט שלה בוועדת החוקה של הכנסת, והפכה את דיוניה לקרקס מביש, עד כדי קפיצה על שולחנות. מנסים לכוון את האש אל יו"ר הוועדה שמחה רוטמן, אבל כולנו יודעים שההתפרעות היא פעולה מחושבת לחולל דה־לגיטימציה.
מתפרעי יש עתיד אכן הצליחו במשימתם, והתנקשו בלגיטימיות של מוסד דמוקרטי במרוצם להגנת ה"דמוקרטיה" שלהם, שהיא שלטון המיעוט. עכשיו מנהיגם־מנהלם דורש לעצור את החקיקה לחודשיים! פּוּס, חוזרים אחורה, ולעזאזל הבחירות.
בתנאים כאלה, אם הקואליציה תסכים שתיעצר החקיקה, אחרי שכבר הסכימה לשאת ולתת מחוץ לכותלי הכנסת, היא תשמוט את הקרקע מתחת לרגליה. היא באה לחולל דמוקרטיזציה ביחסי הרשויות בישראל באמצעות העצמת הכנסת. האם אפשר לצפות שתסכים להחליש את הכנסת עד לכדי חותמת גומי למו"מ פריטטי, העוקף את יחסי הרוב־מיעוט בכנסת עצמה? השקט שמימין מטעה. בוחרי הממשלה לא ירשו השפלה סימבולית כזאת.
אנחנו צופים בהצגת תיאטרון פוליטי, הממחישה את יחסי הכוח האמיתיים במדינה: לא משנה מהן תוצאות הבחירות, השליטים האמיתיים נותרים על כנם. אבל הפעם ההצגה הזאת חייבת להסתיים אחרת, והדבר חייב להתבטא במסגרת המשא ומתן. הליכי החקיקה פותחים, בכוונת מכוון, מרווחי זמן ארוכים להתדיינות בין הצדדים. המו"מ חייב להיות על הצעות לוין, אבל בתוכן נותר מקום לפשרה.
הנשיא הרצוג הבין לְמה אפשר לצפות מהקואליציה בוויכוח העיקרי המתנהל על הוועדה לבחירת שופטים: בכל פשרה ייקבע רוב לקואליציה, והשופטים יאבדו את הווטו.
ממילא לחסידים של שתלטנות המשפטנים, הקרויים "אקטיביסטים", יש רוב מוחץ, טוטליטרי, בפקולטות למשפטים ובקרב השופטים המחוזיים ועורכי הדין הפרטיים. את זה יאזֵּן - במידה חלושה מהרצוי! - רוב לקואליציה בוועדה למינוי שופטים, וגם זה רק במקרה הנדיר שבו הימין שולט ללא שותפים, ונציגיו נמנעים, למשל, ממינוי מטופש של שופטים ימניים התומכים באקטיביזם שיפוטי.
גם בשאר מסתמנת פשרה. ייאסר ביטול חוקי יסוד. אך אחרי אישור הרפורמה, חוקי יסוד חדשים או שינוי הקיימים יחייבו רוב מיוחד ואשרור בכנסת העוקבת. תבוטל עילת הסבירות לבחינת מדיניות, למעט החלה מצומצמת שלה כהצעת פרידמן. תישמר הגבלה מהותית של היכולת לבטל חוקים רגילים, אך הכנסת תוכל להתגבר על הביטול רק ברוב גדול מזה שהוצע.
אנו חייבים להרגיע את החוששים, אבל לעמוד על שלנו. רק כך תהיה משמעות לתוצאות הבחירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו