מתארחים ומתכסחים: בלי ויכוח - זה לא יעבוד בכלל

אל תשאלו איזה אירוע היסטורי אירע בביתנו בשבת האחרונה:

ניהלנו בשולחן ויכוח מפורט בין שני פלגי המשפחה, הימני והשמאלני, ולא רק שהוא לא נגמר בפיצוץ, אלא נרשמו אי אלו הסכמות, התקיימה שיחה ואפילו הצלחנו לסכם אותה ולעבור לנושא הבא! שהיה, כמדומני, פיסת רכילות על הדודה, שתהיה בריאה.

זה מכבר אני מתחבט בדילמה הזו כיצד יש לנהוג ברמה המשפחתית בימים כאלה של בית משוגעים חברתי, כשמסביב יהום הסער ואיש את רעהו חיים בלעו. ההנחה המקובלת אומרת: בואו לא נדבר פוליטיקה. אין שום סיכוי שזה יצליח.

הרי ממילא כל אחד מבוצר בעמדותיו, אף אחד לא ישכנע אף אחת ורק יהיה בלאגן. וזה נכון, עקרונית, במיוחד במצב כמו שלנו, כאשר הוויכוח הפוליטי ניצב באופן עז ומובהק על ה"אנחנו והם".

במצב כזה - איזו תכלית יש לוויכוח? בוא ישר נלך מכות.

והנה לאחרונה הגעתי למסקנה שבלי ויכוח - זה לא יעבוד בכלל. להפך: העובדה שהוויכוח היחיד הרלוונטי בימים אלה הוא ויכוח ה"אנחנו והם" - מקורה בכך שבעצם לא מתקיים שום ויכוח בשום זירה שהיא.

הזירה התקשורתית הוותיקה אינה זירה. שם זאת סתם התגוששות מרושעת בין ערוצים. הרי בתוך הפאנלים עצמם לא מתקיימת שום שיחה. רק אגרופים ובעיטות.

בטוויטר הארור - לא כל שכן. במקומות אחדים בפייסבוק זה דווקא כן קורה, בעיקר בזירת התגובות, אבל זה מעט מדי וזקן מדי, וגם חסר את המנוע העיקרי של גישור: המפגש הפיזי.

60 אחוז מעבודת הגישור במפגש מתבצעת ברגע שהוא בכלל קורה. במבט העיניים, בלחיצת היד. הוויכוח הפוליטי של ימים אלה לא מתקיים, והוא צריך להתקיים. וכשהוא מתקיים, גם אם הטונים עולים וגם אם אגרופים מוטחים בשולחנות - הוא עושה משהו.

מוקד האימה של רוב המוחים בימים אלה מבוסס על ההתעלמות המוחלטת מן העמדה המאוד מנומקת של מחנה הרוב.

יש לי הרבה דברים רעים לומר על העמדה הזאת, אבל בסופו של דבר, היא מבוססת גם על חוסר מידע. אין למוחה אלא מה שעיניו רואות בטלוויזיה, ובטלוויזיה הוא רואה אנשים הולכים מכות. על כן הוא בוחר צד. גם אני. וכן להפך, כמובן. כל מפגש שיחה שחושף בפני הימני את מוטיב הפחד שמנגד - מוכרח לעורר בו אמפתיה. אי אפשר שלא.

נכון שלדעתי חלק מהפחד הזה מקורו בהסתה, ונכון שלדעתי חלק מהפחד הזה לא יכול להתקיים אילולא הדעה המוקדמת על מחנה הימין והדתיים, ובכל זאת - פחד הוא פחד. וכשמישהו מפחד - אני רוצה לחבק אותו.

להפוך את השיח לשיח שולחן שבת. זו המטרה. וכל הדבר הזה לא יקרה אם לא יתקיימו פגישות פיזיות.

בדמיוני אני רואה התארגנות ארצית של הרבה יוזמות אישיות בסגנון "זיכרון בסלון" הכל כך מוצלח ומועיל. זה יכול להיות "ויכוח עם קינוח", "מתארחים ומתכסחים", לא משנה. על הקופירייטינג נחליט אחר כך.

אני יודע שאני נשמע סאחי וזקן אינסופי, אבל רק כך זה יעבוד. אין שום דרך לקיים ויכוח כשלא מקיימים ויכוח.