מה בן־גוריון חשב על הרפורמה של לוין?

מה בן־גוריון היה חושב עכשיו? שאלות היפותטיות כאלה אינן לגיטימיות בעיני היסטוריונים שכמוני, האמונים על זהירות מתלישה מההקשר ההיסטורי. אבל הרפורמות של לוין יוצאות מהכלל הזה, מפני שבן־גוריון ביטא עמדות עקרוניות שמעבר לזמנן, ובדיוק בסוגיות הנדונות עכשיו, בנאום שנשא בכנסת כבר ב־1950 (כונס במאמר בשם "חוקה או חוקים").

נחזור, אפוא, לדבריו המכוננים של האב המייסד של המשטר הדמוקרטי, ששרר פה מ־1948 ועד החבלה החמורה שהסב לו ב־1995 אהרן ברק:

"...במדינה שהחוק שליט בה - מתן החוק הוא בידי העם. הפיקוח והשמירה על החוק - בידי השופט. אין להגביל העם במתן חוקים.

"מובן, גם העם יוכל לעשות משגה, אבל עם חופשי, שאינו כבול - יתקן המשגה. לעומת זאת, השמירה על החוק, פירושו של החוק, בדיקת תחולתו של החוק למקרה המסוים בחיים - אלה הם בידי השופט, שאינו תלוי בשום איש ושלטון, אלא במצפונו ובהבנתו בלבד.

"אין השופט עושה חוקים, אין הוא פוסל אותם, כי גם השופט, ככל אזרח אחר במדינה, כפוף לחוק".

ספרו על הכפיפות הזאת לברק ולממשיכיו. בריטניה, אם הדמוקרטיה המודרנית, היא שעומדת לנגד עיני בן־גוריון כאן.

"במדינה שהחוק שליט בה" (ולא השופט!), קבע בן־גוריון, "יש הפרדה גמורה בין סמכות המחוקק, המסורה לנציגות הנבחרת של העם, לבין סמכות השיפוט, הנתונה בידי חבר שופטים ממונים, אבל בלתי־תלויים לאחר מינויים בשלטון המבצע...". עצמאותם נשמרת אחרי שמונו - אבל הם לא ממנים את עצמם.

ובן־גוריון ממשיך בנקודה חשובה: "העם מכבד את החוקים ומקבל על עצמו עוּלם באהבה - אם החוקים נעשים על דעתו, נובעים מצרכיו ומרותקים לרצונו. בארץ שאין העם חופשי בה לעשות חוקיו על ידי נציגיו הנבחרים מתוך חופש בחירה - אין בה שלטון חוק, אלא משטר עריצים ושרירות.

"אם אין השליט העושה החוקים תלוי בעם - אין החוק יצורם של אנשים בני־חורין. ובמקום שאין בו חירות - אין שלטון של חוק". קרי: שלטון השופטים מבטל את שלטון החוק הדמוקרטי ואת הכבוד לחוק.

"סימנה המובהק של דמוקרטיה", המשיך בן־גוריון, "הוא לא שלטון למען העם, אלא שלטון על ידי העם. גם עריצים טוענים, או גם סבורים באמת, שהם שולטים לטובת העם".

ואכן, שמענו את אסתר חיות מסבירה שהיא שולטת בנו לטובתנו. בן־גוריון עמד מראש על המדרון החלקלק אל הבג"צוקרטיה: "אין דיקטטורה בהיסטוריה שלא התיימרה לשלוט לטובת הכלל... מתוך אידיאלים לאומיים או סוציאליים; אך יש טבע פנימי לשלטון, ואין מנוס מפניו. כשאין השלטון כפוף לעם ואינו נבחר על ידיו בבחירות חופשיות - הרי השלטון נעשה מטרה לעצמו, גם אם לכתחילה היה רק אמצעי למטרה, ולוּ גם למטרה נעלה".

ואכן, אנחנו רואים היום כיצד שליטינו האמיתיים נאחזים בזכויות היתר הפוליטיות שלהם.

ומהו גורל המיעוט? תשובת בן־גוריון: "במשטר דמוקרטי מכריע הרוב, ורצונו של הרוב הוא חוק המדינה ומחייב את המיעוט. אך זכותו של המיעוט להביע דעתו, לחשוב כרצונו ולהצביע לפי ראות עיניו אינה מקופחת.

"במשטר דמוקרטי, אין הרוב מכריע בענייני אמונה, מחשבה, אמנות ומדע... אך אין הדמוקרטיה משטר של כל הישר בעיניו יעשה. הכרעת הרוב מחייבת... והכרעה זו נעשית חוק המדינה ומחייבת הכלל כולו. וכל זמן שהרוב אינו משנה דעתו - אם מפני שהרוב לא נשתנה, או מפני שאותו הרוב לא שינה דעתו - החוק קיים ומחייב כל אזרח במדינה".

אלא אם כן המיעוט שולט באמצעות מערכת המשפט. אז אין לו צורך לשכנע ולהיות לרוב. "דמוקרטיה" טוטליטרית שכזאת. את זה אנחנו חייבים לשנות.