איך לא נעזור למכונת התעמולה הפלשתינית

כמו לא חלפה שנה, וגל טרור נוסף פוקד אותנו. פיגוע רודף פיגוע, ומניין הנרצחים והנפגעים עולה. ארגוני הטרור מבקשים להגביר את ההסתה ולהרתיח גזרה שכבר חמה ממילא. ובכל פיגוע כזה מתגלים סיפורי גבורה: עובר אורח שהגיב בזמן, שוטרת שנקראה לזירה ונלחמה להצלת חיים; חייל מזדמן שיישם את שלמד ברגע הנכון. אבל לצידם, חוזרות גם תמונות הזוועה מפעולת החבלה עצמה.

כולנו מכירים את הרגע הזה. צליל התראה בנייד עם סרטון "קשה לצפייה", תמונה "בלעדית" או הקלטה קצרה שמציגים לאו דווקא את גבורתם של ישראלים טובים, אלא את השפל של המחבל התורן. את רגע הדקירה, מהירות הדריסה, צלילי הירי, דממת הקורבנות המוטלים בצד הדרך.

אפשר להבין מאיפה מגיע הצורך בשיתוף תוכן כזה, גם אם לא מסכימים עם השיתוף עצמו. זהו תיעוד שחושף את התהומות האפלים שבנפש האדם; שמתכתב עם החששות הכבדים ביותר שלנו, שלפתע מתממשים.

אבל יש לזה מחיר, במיוחד בתקופה כזו. אני לא מדבר רק על השחתת נפש הצופה, וגם לא על ההיבט המוסרי. הורה שילדו נפגע בוודאי שלא צריך לגלות זאת בהודעת וואטסאפ ש"הועברה פעמים רבות". אלא שיש כאן ממד נוסף, נסתר לעיתים, שנוגע למלחמת התודעה שהפלסטינים מנהלים נגדנו כבר שנים. ואנחנו, מבלי לדעת, עלולים לשחק לידיהם.

צריך להבין שגם ארגוני הטרור צורכים חדשות בערוצים ישראלים. הם נמצאים בתפוצות הטלגרם ולעיתים גם בקבוצות וואטסאפ המוניות. ייתכן שהם גם קוראים שורות אלו. תיעוד "רגעי ההצלחה" של מחבל בזירת פיגוע – בשונה משניות הנטרול שלו – מתפשט אצלם במהירות ומתורגם מידית לכרזות חגיגיות וסרטונים עם פסקול הרואי, המציגים את אותם רגעי ניצחון מבחינתם. זה לא מקרי, אלא חלק מובנה מתפיסת ההפעלה שלהם.

כך יודע כל מחבל עתידי שפעולתו לא רק תתועד, אלא גם תופץ בידי ישראלים בעצמם. המורל בצד השני עולה ומתורגם לחלוקת ממתקים. מכונת ההסתה הפלשתינית מתודלקת ומתמלאת ברגעי השראה במקרה הרע, ובהוראות הפעלה במקרה הרע עוד יותר. האתוס שמקדש טרור מתחזק אף הוא, כשארכיון פעולות הזוועה של ארגוני המרצחים גדל בתיקייה נוספת. הרבה מזה, כאמור, בעקבות תיעוד פעולת הטרור מהשטח.

נכון – יש ערך הסברתי בתיווך אותם רגעי אכזריות לעולם. שידעו עם מה אנחנו מתמודדים. שיבינו שהצרות שלפתחנו לא דומות לשום דבר אחר. אבל האתגר הוא במציאת האיזון. ביצירת מנגנון שיצליח לשחרר את אותם חומרים בזמן ובצורה הנכונים לנו.

איך עושים את זה? אין כאן תשובות קסם. והאמת היא שבעולם כל כך מהיר, מדובר במשימה שהיא כמעט בלתי אפשרית. אבל הפתרון מתחיל בפיתוח מודעות. לכן, חשוב לקחת בחשבון שבעידן שבו כולם הצלמים, כולם המתעדים, כולם הכתבים -- לחומר שאנחנו מוציאים יש ערך ושימוש שעלול לשרת גם את חורשי רעתנו.

עו"ד גדי עזרא שימש בעבר כמנהל מטה ההסברה הלאומי