את חוק ההסדרים כבר קראתם?

מתחביביי: לעקוב אחרי הליך החקיקה בישראל ובעולם. מכל החוקים המוזרים והמיוחדים שמחוקקים מעלים על דעתם, חוק ההסדרים הוא המיוחד מכולם. חוק ההסדרים בא לפתור בעיה מעט מוזרה, בשני חלקים:

החלק הראשון של הבעיה הוא שלמחוקקים יש בו־בזמן גם כוח וגם דעות. אבות הדמוקרטיה המודרנית לא תיארו לעצמם מצב שבו כל מחוקק מגיש עשרות הצעות חוק פרטיות שסותרות את עצמן, הנכתבות, נדונות ומובאות לקבורה במערכת המחשב של הפרלמנט. בכנסת ה־20, למשל, הוגשו יותר מ־5,400 הצעות חוק פרטיות. ציניקנים מכנים את התופעה "מחלת החקקת".

החלק השני של הבעיה נקרא הגירעון הדמוקרטי: לאזרחים ולנציגיהם אין הזמן והמשאבים לרדת לעומקן של בעיות מרכזיות: מעטים המקרים שבהם יש דיון ציבורי יעיל על חקיקה, האשראי שהציבור נותן למחוקקים הוא נמוך, והאשראי שהמחוקקים נותנים לציבור בתמורה נמוך גם הוא. בסביבה ישראלית, שבה התקשורת סובלת מרמה נמוכה מאוד ביכולתה לבקר את הליכי החקיקה או אפילו להסבירם לציבור, תופעת הגירעון הדמוקרטי מועצמת עוד יותר. למשל, ח"כים יכולים להצביע בעד הפחתת מיסוי על רכבים, ובו־בזמן להצביע על הגדלת הסבסוד לתחבורה ציבורית; או על הפחתת קצבאות הילדים, יחד עם חינוך חינם לגיל הרך.

ח"כים יכולים להצביע בעד הגדלת הוצאות הממשלה, ובו־בזמן להצביע בעד הקטנת המסים. כל זה מבלי לראות בכלל שהם מצביעים בעד דבר והיפוכו. האבות המייסדים של ארה"ב, הדמוקרטיה המודרנית, אבותיהם של פרלמנטים אירופיים ואולי אפילו מייסדי המדינה שלנו ראו בפרלמנט מרחב דיונים מנומס ומקצועי, שבו אנשים משכילים דנים על חוקים מועילים תוך שמירה על תרבות דיון, מקצועיות והקשבה הדדית. זה לא ממש קורה. פרלמנטים הופכים עם הזמן לפופוליסטיים יותר ויותר.

הדבר השני שמקימי הפרלמנטים - בעודם מדמיינים אגורה יוונית או פורום רומי - לא חזו, היא המורכבות הגדולה של החיים המודרניים, האישיים, המדיניים והכלכליים. איש לא חזה שמדינה מודרנית תכלול מאות עד אלפי חוקים, חלקם עם אלפי סעיפים, תקנות וחקיקות משנה.

אין זה אומר שהשיטה הפרלמנטרית נכשלה. עם התקוטטויות קטנות, חוקים הצהרתיים ותחושת גנון, שיטה זו עדיפה בהרבה מדיקטטורות, מונרכיות ואוליגרכיות. השנאה לפרלמנטים מובילה פעמים רבות לנפילה של מדינות. קריאה ל"מבוגר אחראי שיעשה סדר" נגמרה רע מדי יותר מדי פעמים. פרלמנטים, במיוחד פרלמנטים חזקים, על אף חסרונותיהם, הם הדרך היחידה של מדינות לשרוד.

הצורך לשמור על עצמאות הפרלמנטים מצד אחד, ולא להיגרר לעריצות מהצד השני, הוביל בארץ ובעולם לפתרונות דומים. בארץ קוראים לפתרון הזה "חוק ההסדרים". הוא מושמץ במידה הנכונה ומועיל במידה הנכונה. הרעיון מאחוריו הוא שהקואליציות מכריחות את החברים בהן להצביע על כמה רפורמות חשובות יחד, שחברי הכנסת מודעים לחשיבותן ותומכים בהן, אך לא יכולים להודות בכך עקב פופוליזם. חוק ההסדרים מאפשר לח"כ בסופו של דבר "ללכת עם ולהרגיש בלי". לפעול למען הדבר הנכון ולהתלונן על זה.

חוק ההסדרים הראשון בישראל חוקק בשנת 85', בשיאו של המשבר הכלכלי הגדול במדינה. הוא כונה "חוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה", וזו באמת היתה שעת חירום. הפופוליזם הכלכלי היה כה חזק, שהדרך היחידה למנוע מהמדינה להתרסק לחלוטין היתה להכריח את חברי הכנסת להצביע יחד. להיות תלויים זה בזה, במקום זה לצד זה.

כל חוק הסדרים מאז הוא קריאה מרתקת. זה חוק שמצליח לרכז את כל מה שלא ניתן להעביר בכנסת בנפרד, ממטרו ועד לרפורמה בעסקים זעירים, מביטול פטורים ממס ועד להתחדשות עירונית. ניתן למצוא במנוע החיפוש הקרוב לביתכם. קריאה נעימה!