כשהאדמה רועדת זה נורמלי?

אני זוכר במדויק באיזו נקודה זה קרה.

למעשה, אני זוכר אפילו את המילה המדויקת שבה נאלצתי להפסיק את דבריי על הבמה בדיוק שנייה לפני פאנץ', כי אנשים בקהל הביטו למעלה והתחילו להגיד לי: "תיזהר, תיזהר, זה מתנדנד! זה יכול ליפול עליך!" ואני אכן הרמתי את העיניים, וראיתי צוג נשיאה של תקרת במה, כזה שמחזיק עליו פנסים וגלילי מסך, מתנדנד לו בעוז והפנסים כמעט פוגעים זה בזה.

אבל אני, שהייתי באווירה של סטנד־אפ, התחלתי לאלתר, וכיוון שהקהל הורכב מעובדי עיריית תל אביב - התחלתי לדבר על בולענים ועל הרוח שבחוץ ועוד כל מיני שטויות, ובכלל לא קלטתי מה מתרחש מעלי, עד שמנהל האגף, שישב בשורה הראשונה, אמר בקול: יש רעידת אדמה.

זה קרה בשני בצהריים ובטח קראתם על זה בעיתון. במרכז תל אביב ובמקומות נוספים נרשמה רעידת אדמה.

אני הייתי כאמור על במה במרכז תל אביב, ובדקות שלאחר הגילוי, אחרי שהוברר שאיננו מצויים בסכנה, הייתי עסוק בלנתח את מה שראיתי מולי.

מובן שאיבדתי את הקשב ואת תשומת הלב, ומובן שכל העיניים הושפלו ונתקעו במכשירים הסלולריים.

ומתוך כל זה בצבצה לעומתי איזו הכרה שמשום מה השרתה עלי עצב גדול. משהו שהבנתי פתאום, וניסחתי אותו לעצמי במשפט קצת מוזר, אבל אמיתי, שהולך ככה:

רואים שזה לא פיגוע. כבר שנים, בעוונותיי, שאני עוסק במקצוע הנעים הזה: עומד על במה ומנסה לשעשע את היושבים מולי. מפעם לפעם מתרחש דבר כזה, של הסחת דעת קולקטיבית שמותירה אותי בודד על הבמה ומדבר אל הקירות. לפני זמן לא רב, ליתר דיוק ב־7.4.22, קרה לי דבר כזה על במה בנתניה, ואני זוכר שההכרה היכתה בי. מייד הבנתי שזה פיגוע.

משהו בתוכי, משהו בישראליות בת ה־50 שלי, משהו בלהיות בן המקום הזה, אמר לי מייד, ללא מילים, שהיה פיגוע. "היה פיגוע". צמד המילים הזה הוא כל כך שכיח, כל כך מאוזרח, עד שהוא כבר נמצא שם בקרבנו. צריך רק ללחוץ על כפתור, והוא מתחיל להבהב.

ומאותו מנוע בדיוק ידעתי השבוע, על הבמה בתל אביב, שזה לא היה פיגוע.

מרקם הדאגה שגאתה מולי השתייך לז'אנר המסתקרן, לא לטיפוס החרד. היה אפילו מקום להומור. זה אנחנו, זה הטורקים ועוד. וברגע הבנתי: לא. זה לא פיגוע.

סיפרתי לקהל על הפעם שבה הגעתי לאירוע במלון בתל אביב באיחור רב, כי לא יכולתי לצאת מירושלים בגלל פיגוע הטרקטור הארור (אוגוסט 2014). זה היה פאנל, וכשהגעתי ועליתי על הבמה התנצלתי על האיחור בגלל הפיגוע, ואז התברר שאיש באולם, שלא היתה בו קליטה סלולרית, לא ידע על הפיגוע, ובתוך שנייה התרוקן האולם מ־1,500 המורות ששהו בו, והכנס התפוצץ. ואז הם חזרו להקשיב לי, והשלמתי בהצלחה את הופעתי ולכולנו נודע בהקלה שבתל אביב לא קרה אסון ברוך ה', ורק אני מצאתי את עצמי הולך קדורנית מן הגילוי שפיגועים קטלניים הם כל כך חלק משגרת החיים פה, עד שאפילו יש לי רצף של סיפורים בעניין, וכבר יש אפילו למה להשוות. זה לא נורמלי. זה לא נורמלי.