עיון מעמיק במאמצי השמאל לסכל את רפורמות המשפט של שר המשפטים יריב לוין יכול ללמד הרבה על דרכי הפעולה של המחנה הזה, מחנה קטן מספרית אך נחוש לעשות כל דבר - ממש כל דבר, בלי הגבלות של מוסר או אחריות - כדי לשמר בידיו את הכוח לכפות את רצונו על עם ישראל.
בשלב הראשון, בבחינת ריכוך ארטילרי, נעשה ניסיון לשלול מהממשלה הנבחרת את הלגיטימיות לפעול בהתאם להבטחותיה. "כמה מבוחרי הימין בכלל מבינים את המילים 'פסקת ההתגברות' או יודעים מהי סבירות", זרק לי בחיוך מזלזל ח"כ בדימוס ממפלגת שמאל, כאילו מדובר בתינוקות שאינם מבינים מה הם רוצים, ומכאן שאין להתחשב ברצונותיהם.
בשלב השני הופעלה מכונת ההשחרה. "אתם הורסים את הדמוקרטיה", צרחו אלה שדורשים לצפצף על הרצון הדמוקרטי של רוב אזרחי המדינה ולרמוס את בחירתם. למילים נטולות כל קשר למציאות נוספו דימויים בהתאם, ושיאם הגיע בשלטים המציגים את שר המשפטים מעוטר בסימני האס.אס. מה הקשר בין הצעות הרפורמה של לוין, שדווקא מקרבות אותנו למודל הנהוג בכל הדמוקרטיות המערביות, לבין גרועי הנאצים? אין קשר, אבל תורת הפרופגנדה של השמאל מחייבת לשפוך רפש על מי שמעז להתנגד לעריצות המחשבתית שלו, אז שופכים. שופכים בלי לרחם.
בשלב השלישי נשלפו האיומים. גם מקהלת המאיימים לא חסכה במילים וזרקה לחלל האוויר קריאות באושים והבטחות מחרידות, שנחשבו עד כה למנת חלקם של השוליים הסהרוריים: סירוב פקודה, מרי אזרחי, מלחמת אחים. לו זר היה נוחת בישראל, לבטח היה מזדעזע מקלות השליפה של האיום החמור ביותר, זה שבקצהו מבצבצים האלימות ברחובות או הרצון לחקות בירושלים את הפריצה לקפיטול.
ואולם, גם ב"קוזה נוסטרה" יודעים שהאיום לבדו נראה רע. חוכמת המאפיה מסתמכת תמיד על אקדוחן נטול עכבות, אך לצידו, וכאילו בלי קשר אליו, נשלחת לקורבן הצעה "נדיבה" להיות הגיוני ולהיכנע. הצעה שבדרך כלל אי אפשר לסרב לה.
כך גם במקרה שלנו הגיע השלב האחרון: אחרי ששלח לרוב הימני ולנציגיו בממשלה ראש סוס כרות כאזהרה, השמאל חבש פתאום את המסיכה של "השוטר הטוב" והתחיל לדבר על נחיצות הפשרה. אל תעשו את שהבטחתם לבוחר, הוא רומז לממשלה ולראשיה, תתקפלו ונחיה שוב כמו אחים.
בל תטעה אתכם לשון החלקלקות של מי שעד לפני רגע השמיע איום במלחמת אזרחים. לא מדובר בפרץ אמיתי של אחווה או בחיפוש אחר מכנה משותף, אלא בתעלול ציני, בצעד טקטי שנועד לעצור את הרפורמות ולהשאירן כקליפה ריקה נטולת משמעות.
כל עוד השמאל החזיק בהגה השלטון, הוא לא רצה לשמוע על פשרה או על הידברות, וכפה את רצונו באכזריות בלתי מתפשרת, אפילו כאשר לדברים לא היה מנדט העם. כך היה, למשל, במקרה המביש של חתימת הסכם הוויתורים ללבנון - במחשכים, בתקופת ממשלת מעבר, בלי דיון ציבורי וללא רוב בכנסת. מישהו מאנשי האופוזיציה של היום חשב אז להתפשר ולהשאיר את אישור ההסכם לממשלה חדשה, כפי שמחייבים השכל הישר וכללי הניהול התקין? לא ולא!
בניגוד לכך, לממשלת נתניהו יש מנדט ברור - מוסרי ומשפטי - לממש את ערכי הימין הישראלי בכל תחום של חיינו, ובראש ובראשונה בתחומי המשפט. מנדט משמעו לא רק הזכות, אלא גם החובה לבצע רפורמות, שיחזירו אותנו לפסי הנורמליות וישימו קץ לאבסורד, שבו מיעוט שלא נבחר מכתיב לרוב מה נכון, מה ראוי, מה ערכי, מה נאור ומה סביר.
אין זה אומר שצריך לחקות את הדורסנות של השמאל במלוא כיעורה. יואילו כל הצדדים להביא את הדעות השונות אל המקום שבו מתבררות המחלוקות - כנסת ישראל. שם, בוועדות ובמליאה, ישמיעו ויציעו. שם, בסופו של דבר, גם יצביעו ויכבדו את החלטת הרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו