בנאום שנשא בטקס החילופים במשרד החוץ, רמז השר החדש אלי כהן כי ישראל תשנה את המדיניות שלה ביחס לרוסיה. כהן הצהיר כי בכוונתו לדבר עם שר החוץ הרוסי לברוב - דבר שקודמו בתפקיד, יאיר לפיד, לא עשה מעולם.
מבחינת לפיד, ישראל צריכה לנקוט קו מסוים ולצדד בצד מסוים - האוקראיני. אילו היינו מתנהלים בעולם מוסרי מושלם, זה היה יכול להיות נפלא. אחרי הכל, הרוסים פלשו לאדמתה של אוקראינה, הם לא בוחלים בנשק ובאלימות רצחניים, וגם לא היתה שום תוקפנות אוקראינית כלפי רוסיה. אם ניקח את הסכסוך האוקראיני־רוסי למחוזותינו, הרי אוקראינה היא בתפקיד ישראל ורוסיה היא הפלשתינים.
למזלנו, לאחרונים אין היכולת, הטריטוריה והשכל הרוסי.
ומעבר לחוסר רצון להזדהות עם מדינה תוקפנית שפועלת בכזו רצחנות, בישראל לא אוהבים את ההתקרבות הרוסית לאיראן, שאינה מסתכמת בהודעות תמיכה אלא ב"שותפות הגנה מלאה", כפי שהתבטא הבית הלבן רק בדצמבר האחרון, כשהוא מפרט כי בין המדינות יש העברה הדדית של נשקים, ידע צבאי ועוד - ובוודאי מידע וציוד שלא היינו רוצים שיהיו לאיראן. על פניו, שום דבר טוב לא יכול לצאת משיחה עם לברוב, אלא שזו הסתכלות מוסרנית ונטולת ראייה דיפלומטית.
הרצון להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה" הוא ילדותי ומנותק מכל אינטרס ישראלי או היגיון דיפלומטי. נכון שצריך להראות למערב שישראל אינה רואה בעין יפה את ההתנהלות הרוסית, אבל הפיכת שיחת טלפון לאירוע של שבירת כלים היא דבר מגוחך. הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם התבטא נגד ההצהרה של כהן, אבל מי מבטיח לנו שהאמריקנים יהיו שם אם אנחנו, חס וחלילה, נהפוך לאוקראינה?
הרי אותו מערב שמחרים את רוסיה ואותן מדינות אירופיות שנאנקות תחת המחירים והקור בהיעדר גז רוסי - הן אותן מדינות שאתמול היו מוכנות לחתום על הסכם עם איראן, לא בדיוק מדינה שוחרת זכויות אדם. עם כל הכבוד ללינדזי גרהאם, אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שהרפובליקנים לעד יהיו בשלטון, ומי אמר ששלטון אחר לא ינטוש אותנו כמו שנטשו את אפגניסטן?
אפשר לקחת את המוסרנות של חלק מהמערב ואחותו הישראלית ולאפסן אותה בבוידעם, עד ליום שבו משלוחים מאיראן לא יגיעו לסוריה או שהמנהיג העליון יודיע שהוא חוזר בתשובה ועובר לבני ברק.
עד אז, אין לנו פריבילגיה להחרים את רוסיה ולא לקיים אפילו שיחת טלפון, כשברור שלא סתם כהן הוא זה שיקיים אותה ולא נתניהו. האחרון, כאמור, לא רוצה להיתפס כמי שמפלרטט בפומבי עם פוטין ורוסיה.
גם אין ציפייה שנתניהו ופוטין יהיו חברים. דיפלומטיה היא משחק של אינטרסים, ובמדינות עם מנהיגים כמו פוטין, לידידות אין הרבה ערך. אבל לישראל יש אינטרס בפתיחת קו תקשורת מול רוסיה, ואם לרוסיה היה בעבר אינטרס בקשר עם ישראל, הוא בוודאי עודנו קיים. ישראל צריכה להקים לתחייה את הקשר הזה ולשמור אותו על אש קטנה, בלי להזניח את זלנסקי ואוקראינה. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי, ואם הממשלה הנוכחית שמה לה למטרה להשמיד את הגרעין האיראני - היא לא יכולה להתפתות לאיזושהי מוסריות טהרנית ומסוכנת. אנחנו לא רוצים להיות במצב של אוקראינה.
לא ברור אם לפיד החליט לנתק את הקשרים עם רוסיה רק כדי למצוא חן בעיני המערב, אבל לא מן הנמנע שהוא החליט להיות כל כך חד־צדדי ביחס לרוסיה רק כדי להראות שהוא לא נתניהו.
נתניהו והממשלה החדשה צריכים לזנוח את מדיניות ההחרמה של הממשלה הקודמת וגוש "השינוי", תוצר של תפיסת עולם אוטופית וילדותית שאינה שמה את ישראל בראש מעייניה. בסופו של דבר, שיחה עם לברוב לא תהרוג אותנו. הגרעין האיראני - כן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו