מעשה במיעוט שהוא רוב

אוף, איזו באסה. אין מנוס מאנחה אחת גדולה. מתברר שעל ישראלים בגילי האמצע, כמוני, נגזר לבלות את רוב חייהם הבוגרים בימי הביניים. ימים של בין לבין.

בין מה למה? בין ישראל של דור המייסדים, שבה מהגרים ודתיים וחרדים ומזרחים ורוויזיוניסטים וכל מיעוט מאופיין שתעלו בדעתכם שהיו המיעוט, לבין ישראל שבה הגה ההובלה עובר מהשבט המייסד אל בני השבטים המנויים לעיל.

התקופה הזו, שעקרונית החלה במהפך 77', נמשכת כבר עשרות שנים. היא היתה יכולה להיות מאתגרת ומעניינת ומפרה, אילולא עיוות כפול אחד שמלווה אותה ויוצר אנומליה מטרידה, שהיא יסוד כל בעיותינו בעשור האחרון.

וזה תוקף העיוות: כבר הרבה שנים, הרבה מדי, שני הצדדים מתבצרים במעמדם הקודם ומסרבים להיחלץ ממנו. הרוב לשעבר, שלצורך העמדת הדברים נקרא לו "השמאל", כבר מזמן אינו רוב, אבל הוא ממשיך, כמיעוט, להתנהג כמו רוב, ואילו המיעוט של פעם, שלצורך אותו עניין נקרא לו "הימין", כבר מזמן אינו מיעוט, אבל הוא ממשיך להתנהג כמו מיעוט.

את חוסר המודעות העצמית של השמאל כמעט אין צורך להסביר. ממשלות ימין נבחרות כאן פעם אחר פעם בהתמדה (זולת שלוש פעמים עגומות) מאז מהפך 77'; האקלים הישראלי נעשה בהדרגה דתי יותר, או לפחות מסורתי יותר; עמדות ימין בנושאי מדיניות וביטחון זוכות לרוב מוחלט בציבור - אבל המחנה ממשיך להתנהג כאילו בעוד רגע הוא חוזר לשלטון ומוביל את המדינה.

כל טון הדיבור הוא טון בעלי בתים. המיעוט השמאלי לא מהסס להשתמש במילים כמו "העם" ו"המדינה" בתיאורו את עצמו, בשעה שהוא יודע שמדובר במיעוט. לא רק שאין השמאל מגלה אבירות או נדיבות כלשהי מול המציאות שמול עיניו - הוא מתייחס למציאות שסביבו כאילו כנופיית מיעוט גנבה לו את המדינה ועליו להשיב לעצמו את הגזילה.

אבל באופן מפתיע, צידו השני של המטבע מרתק הרבה יותר:

הרוב הימני - שהוא מוצק מאי־פעם, ואפילו התרגילנות הפוליטית של השנים האחרונות לא יכלה לו - ממשיך בעקשנות להתנהג כמו מיעוט. זה אולי לא מדויק לגבי הליכוד, אבל זה מאוד מאפיין את מפלגות הלוויין, הימין שמימין לליכוד והמפלגות החרדיות. למה נועדו כמעט כל הסעיפים שתפסו כותרות בהסכמים הקואליציוניים? להגן על זכויות הימין. עוד דונם ועוד עז. עוד חקיקה מעגנת ועוד כתב ערבות, עוד ניסיון לקבוע עובדה ועוד שורה הנוגעת לעבודות הרכבת בשבת. רבאק, אתם הרוב! הרוב לא צריך להגן על עצמו בסעיפים ובתקנות. הוא כאן כי הוא בעל הבית. נהפוך הוא - עליו לעשות הכל כדי לא לפגוע במיעוט.

אפשר כבר, לכאורה, לדבר על סיפוח מצד אחד, ועל הפרדת הדת מהמדינה מצד שני. אבל לא, זה לא קורה. מה שקורה בפועל הוא שגם הצד המנצח, כמו הצד המפסיד, מתקשה להיגמל מהרגלים ישנים, וכמו שזה נראה עכשיו - זה גם לא הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין. הוא אשר אמרתי - אנחה אחת גדולה.