כשאזרחים ותיקים הופכים לקלפי מיקוח פוליטיים

במסגרת המו"מ הקואליציוני, חולקו אגפי המשרד לשוויון חברתי למפלגות הקואליציה. חלוקה המסתמנת כקלפי מיקוח: מיעוטים ושורדי שואה למשרד ראש הממשלה, האגף לאזרחים ותיקים ורשות הצעירים למשרד הנגב והגליל. הרשות לקידום מעמד האישה וקהילת הלהט"ב נותרו, באין דורש, במשרד לשוויון חברתי.

דווקא המחלק, ראש הממשלה נתניהו, מכיר היטב את חשיבות המשרד לשוויון חברתי - כמי שעמד בראש המשרד לאזרחים ותיקים שהוקם ב־2006 בממשלתו של אולמרט ונשא את השם "המשרד לענייני גמלאים", ובהמשך נכלל במשרד לשוויון חברתי שפעל בממשלה ה־34 של נתניהו. המשרד קיבץ תחתיו אוכלוסיות נוספות, אך עיקר פעילותו היתה ונשארה לובי לאזרחים הוותיקים בקרב שרי הממשלה.

ולמה האזרחים הוותיקים זקוקים ללובי? מפני שהקשיש בישראל נדרש לכתת רגליו בין כמות בלתי נתפסת של מוסדות, רשויות ומשרדי ממשלה דווקא בעיתות הקשות של חייו: את ההיתר להעסיק עובד זר הוא מקבל מרשות האוכלוסין וההגירה; את מעמדו של העובד הזר נדרש להסדיר מול משרד הפנים; את קצבאות הזקנה והסיעוד - מהמוסד לביטוח לאומי שבאחריות משרד הרווחה; אם הוא שורד שואה, הוא נדרש לשירותה של הרשות לניצולי שואה; ובנושא מוסדות הסיעוד - עליו לפנות למשרד הבריאות.

וכשנדרשת רפורמה לטובת המטופלים הסיעודיים - המצב סבוך אפילו יותר, כי נדרש שיתוף פעולה בין משרדי הפנים, הרווחה, הבריאות והאוצר בענייני תקצוב הרפורמות, ומשרד הכלכלה, שזרוע העבודה בו אחראית לזכויות העובדים הזרים. את הקישור והתיווך בין משרדי הממשלה השונים עושה זה עשור וחצי המשרד לשוויון חברתי. נכון, רובנו נתעניין בסבך הביורוקרטי הזה רק בעוד שנים רבות, אלא שאז יהיה מאוחר מדי.

כבר כיום מונה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל כ־1.2 מיליון איש - יותר מ־13% מהאוכלוסייה הכללית. אך עם הגידול בתוחלת החיים, צפויים האזרחים הוותיקים להוות שיעור גדול יותר, שילך ויגדל עוד לאורך השנים. הצפי הוא כי בתוך 20 שנים תהיה אוכלוסיית הוותיקים קבוצת הגיל הגדולה ביותר בישראל - 14.3% מהאזרחים בארץ. המשמעות הישירה היא שכל בעיה שהיתה פעם קטנה ופתירה, הופכת ברבות השנים לחריפה - כזאת העולה בחיי אדם. בחוכמה פוליטית, אך לא פחות מכך - בקשב ובקשר ישיר עם האזרחים הוותיקים - הצליחה השרה היוצאת מירב כהן לרתום את שלל המשרדים הרלוונטיים לטובת שיפור חייהם של הקשישים.

המשרד לשוויון חברתי, בעל הסמכויות הדלות ביותר בממשלה, הצליח בקדנציה הקצרה שלו להקים את קבינט הזיקנה, שבו ישבו סביב השולחן כל השרים הרלוונטיים לרפורמות הנדרשות ולהיערכות להזדקנות האוכלוסייה.

כמו כן, חוקקו חוקים המונעים עושק קשישים; נעשו רפורמות בתחום ביטוחי הבריאות והסיעוד; המשרד הפעיל את המוקד לאזרחים ותיקים, שמסייע למאות אלפי קשישים במיצוי זכויותיהם; וכן העביר אליו את הרשות לזכויות ניצולי השואה, כדי ליצור סינרגיה בשירות לזכאים בין האגף לאזרחים ותיקים לבין הרשות.

מפלגת עוצמה יהודית דרשה כי האגף לאזרחים ותיקים יעבור למשרד לפיתוח הנגב והגליל. אין כל הבדל בין הקשישים המצויים בנגב ובגליל לבין אלה שבשאר חלקי הארץ, אז מדוע התעקשה המפלגה על השעטנז הזה? התשובה, ניחשתם בוודאי, קשורה בתקציבי האגף, שכן בהתאם להסכם בין הליכוד לעוצמה יהודית, עתיד האגף לאזרחים ותיקים לעבור על תקציביו ותקניו. המשרד, שהוקם מצורך פוליטי, עתיד כעת להתפרק בגלל צורך פוליטי. וכולנו נשלם על הצורך הזה, לא רק בכסף. בתי חזרה השבוע מהגן, ושרה לי "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד". ובכן, בת, גם להיות קשיש זה ממש לא פשוט בישראל. ועכשיו הרבה יותר.