למה נותרנו חמוצים

ציון לקוני של יעדים מבלי להסביר כיצד הפגיעה בהם מזיקה לחמאס, היעדר תדריך יומי לציבור, וואקום הסברתי שבתוכו נאלץ הציבור לנחש בעצמו מהן מטרות המבצע

הציבור שואל מדוע. אזרח מתגונן ממתקפת טילים במהלך מבצע שומר חומות, צילום: יהודה פרץ

למה נותרנו חמוצים

בדומה לסבבי העימות האחרונים מול חמאס, גם מבצע "שומר החומות" הגיע לסיומו ללא הכרעה ברורה במישור הצבאי. במישור התודעתי, לעומת זאת, יצא חמאס וידו על העליונה. שוב. נכון, מתוקף היותו "הצד החלש" נהנה הארגון מיתרון אוטומטי במאבק על דעת הקהל העולמית, אך ראוי לבדוק מדוע גם הפעם התמסמסו מאמצי ההסברה הישראלית. אלה היו דלים, נעדרו כמעט כליל מערוצי התקשורת הערביים והסתכמו בעיקר בחזרה מתישה על המנטרה בדבר זכותה של ישראל להגן על עצמה.

הפעם ספגה מכה קשה גם מהימנותו של דובר צה"ל בעיני התקשורת העולמית, בעקבות מה שנתפס כתרגיל ההטעיה טרם תקיפת ה"מטרו" עם פרסום הידיעה שממנה השתמע כי כוחות צה"ל נערכים לתמרון קרקעי. עם כל ההערכה לניסיון לחשוב מחוץ לקופסה, ההשלכות כבר ניכרות בצורת טענות על הולכת שולל וחוסר אמון בידיעות המגיעות מצה"ל. ולבסוף, למרות מאמציו של חיל האוויר לצמצם פגיעה בבלתי מעורבים, הפצצות על מרחבים אורבניים כרוכות, כידוע, בנזק אגבי רחב שמקנה משנה חשיבות למאבק על התודעה: כדי לצמצם את רישומן של תמונות ההרס שבהן משתמש חמאס כדי להשחיר את ישראל, יש לספק מוקדם ככל האפשר את "האקדח המעשן" שיעניק את ההצדקה הנדרשת לפעולה. התמהמהותה של ישראל מלעשות כן לאחר הפגיעה בבניין המאכלס את סוכנות הידיעות אי.פי עוררה עליה ביקורת בינלאומית חריפה.

ואולם, צורם מכל הוא הכישלון ההסברתי מול הציבור הישראלי, אשר חלק ניכר ממנו נותר במבוכה באשר לסיבה שבגינה שובשה שגרת חייו במשך קרוב לשבועיים. בקרב רבים, ובעיקר בקרב תושבי הדרום, רווחת התחושה כי המבצע היה מיותר בדיעבד, הישגיו מעטים, וכי העימות הבא כבר דופק בדלת.

למקבלי ההחלטות מגיע ליהנות מהספק בטענתם כי עדיין מוקדם מכדי לחשוף את הישגי המבצע, אך את תחושת החמיצות אפשר לזקוף לכמה מאפיינים של שיח ההסברה בדרג המדיני והצבאי כאחד: ציון לקוני של המטרות שסוכלו, ללא הסבר כיצד הפגיעה בהן תורמת לפגיעה בחמאס; שימוש במונחים צבאיים מאולצים; היעדר תדריך יומי לציבור; ומעל הכל - היעדר מטרות מוגדרות למבצע. בתוך הוואקום הזה נאלץ הציבור לנחש בעצמו מהן מטרות המבצע, כפי שהצטיירו מהעיסוק בתקשורת; חיסולו של דף (חרף היותו לא רלוונטי לצמצום היקף השיגורים) כתמונת ניצחון והשגת רף יומי של מספר מחבלים מחוסלים.

ביולי הקרוב יצוין יום השנה ה־15 למלחמת לבנון השנייה, שהדגישה יותר מקודמותיה את הפער הפוטנציאלי בין הישג לבין תפיסת ההישג. חרף השקט היחסי ששורר מאז בגבול לבנון, מלחמה זו עדיין נתפסת בציבור הישראלי ככישלון, זאת בעקבות הגדרת מטרות לא ריאליות מטעמים פופוליסטיים כגון הכנעת חיזבאללה. במהלך מלחמה זו אף נבטו שורשיה של "דוקטרינת הדאחייה", שבאה לידי ביטוי גם בעימות האחרון. מלבד שחיקת ההרתעה הישראלית, מובילה דוקטרינה זו בעקיפין גם להישחקות המורל הציבורי כתוצאה מעייפות מצטברת מסבבי הלחימה הרבים. ניתן להעריך שלא רחוק היום מהעימות הבא, ובהנחה שדוקטרינת הדאחייה תמשיך למשול בכיפה - יש לקוות שלפחות בעשייה הישראלית בממד התודעתי יפשיר הקיפאון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר