כך יש לנהוג בבני הזוג של הפוליטיקאים

רב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור לביצועי הממשלה הנכנסת, אך את הדגל המרכזי שלה קשה לפספס: השבת הדמוקרטיה על כנה, השבת כוח ההכרעה לידי נבחרי הציבור והגבלת השפעתם של אלו שלא התמודדו על רצון הבוחרים.

על פניו זה נשמע מצוין, ונראה לי שאפשר להוסיף לכל הנ"ל הערה קטנה: כשנבחרינו מדברים על "דרג לא נבחר" הם חושבים על יועצים משפטיים ושופטים, מנכ"לי משרדים וכל שדרת עובדי המדינה. ראוי לזכור שיש עוד קבוצה שמעולם לא נבחרה על ידי הציבור, ושיש להגביל את כוח השפעתה על חיי אזרחי ישראל: בני ובנות הזוג של חברי הכנסת והשרים.

כמובן, כמו בכל תחום עיסוק ובוודאי בעבודה כל כך אינטנסיבית ותובענית, לגיטימי והגיוני לגמרי שבני הזוג יהיו שותפים למחשבות, להתלבטויות ולהחלטות. זה טבעי לחלוטין ומתבצע בכל מגזר עסקי, ואני מאחלת לכל נבחרינו זוגיות איתנה ותומכת. אבל בחודשים האחרונים שמענו קצת יותר מדי מאנשים שרואים בעצמם את היד הארוכה של בני הזוג או בנות הזוג שלהם, ולא משנה כמה הם בעצמם אנשים ערכיים וראויים.

כשאילה בן גביר מתראיינת בערוץ 13 במקביל לאיתמר בן גביר, שמתראיין בערוץ 12, יש בכך טעם לפגם. מפלגתו של איתמר זכתה במספר מכובד של מנדטים, אך אשתו איננה הוא והיא לא אמורה לתפקד כנציגתו. מוקדם יותר השנה, כשהשרה הטרייה עידית סילמן היתה על הגריל לאחר שבחודש אפריל פרשה מהקואליציה הקודמת, דילג בעלה שמוליק מראיון לראיון.

גם כשבני הזוג הם פרסונה ציבורית בפני עצמם - כמו גאולה אבן־סער, ליאור שליין ואורי זכי - יש צורך בזהירות רבה ובהפרדה מוקפדת; אבל כשמדובר באנשים שהטייטל שלהם מתמצה ב"בת הזוג של" או "בן הזוג" של, זו הזדמנות ליישם את החזון בדבר צמצום כוחם של אלו שלא נבחרו על ידי הציבור.

אבל כל זה הוא רק צד אחד, וצריך שניים לטנגו. התקשורת והציבור בישראל חייבים לדעת להפריד בין המרחב הפוליטי־ציבורי לזה האישי, ולא לגרור, בכוונה או שלא בכוונה, את סביבתו של נבחר הציבור לאור הזרקורים. אני יודעת שזו עלולה להישמע כמו דרישה מוגזמת במדינה שבה אנשים מרגישים חובה מוסרית לעצור ליד כל עגלת ילדים ולהגיד, "לא קר לה?!". בתרבות כל כך משפחתית, אנחנו אוהבים להראות שאנחנו בעניינים, מכירים את כולם ויודעים משהו אפילו על אשתו של חבר הכנסת. אבל נדמה לי שרובנו מסכימים שהמערכת הפוליטית שלנו עכורה דייה. זה, אגב, לא פועל תמיד רק לכיוון שלילי: אנחנו יכולים באותה מידה גם "להתאהב" באשתו־של או בבעלה־של, ולראות בהם סלבריטאים ומודלים לחיקוי. הבעיה היא שאז נבחר הציבור האמיתי כבר לא עומד לבדיקה דקדקנית, אלא הופך לפרזנטור של הדבר הזה שהתאהבנו בו. גם זה לא ממש בריא בדמוקרטיה.

תפקיד התקשורת חשוב מכדי לבזבז אותו על כותרות צהובות שנאמרו על ידי "אשתו", "בעלה" ומי יודע, אולי גם "בעלו". זה נכון לא רק לגבי אלו מתוכם הששים להתראיין. אף אחד מבני הזוג לא אמור להפוך לסלבריטי, והם זכאים לחיים השגרתיים והפרטיים שהיו להם עד היום.

על ילדים אין בכלל מה להתחיל לדבר. כשהתקשורת משתפת פעולה עם פוליטיקאים שהופכים לסלבריטאים באמצעות נפנוף בבני משפחה - היא מועלת בתפקידה. נכון, הציבור מעדיף לקרוא כתבת שער על היחסים בין ליאור שליין למרב מיכאלי מאשר תחקיר עומק מייגע על רפורמות התחבורה; אך הסידור הזה משרת את ה"סלבים", ולא את נבחרי הציבור החרוצים והענייניים שבאו לעבוד. כשתסיימו לחקור את מעשיהם של נבחרי הציבור שלנו, מהקואליציה ומהאופוזיציה, ולאתגר אותם על הבטחותיהם לבוחרים, יהיה זמן לדבר על המשפחה. עד אז, גישה עניינית ומקצועית - הן של התקשורת והן של נבחרי הציבור - תכבד את רצון הבוחרים הרבה יותר.