בקצב האירועים הנוכחי ובמעגל החדשות הישראלי הבלתי נגמר, שבו סערה פוליטית לא מספיקה לחלוף וכבר מתרגשת אחריה חדשה, גם המהומה סביב החוק שיאפשר לבעלי עסקים לא לספק שירות הנוגד את אמונתם הדתית נראית כמו סיפור עתיק.
השיח סביב החוק תאם את פרוטוקול הסערות הישראלי: משמאל תקפו את אנשי הציונות הדתית שהתראיינו לטובת החוק ואת הממשלה המסתמנת, על כוונות הזדון והכליון שהם מתכננים לקהילה הלהט"בית; ומימין האשימו את המבקרים בניפוח ובעיוות החוק והמציאות. גריפת הון פוליטי ויח"צני, צעקות וזעזוע הדדי היו למכביר, אך מהות אמיתית ודיון על חופש העיסוק והגבולות - לא.
ובכל זאת, תחת ההרעשה הכבדה מסתתרת דילמה מהותית אמיתית, בייחוד בצד הימני של המתרס. מלכוד שמלווה חלקים נרחבים במחנה הקואליציה הטרייה, שבו נעים נבחרי הציבור ובוחריהם בין רעיונות של חירות ואוטונומיה של בעל רכוש ועסק פרטי על נכסיו, לבין מלחמתם לא להעניק אוטונומיה כזו לאזרחים בנושאים אחרים.
בשנים האחרונות מחלחלת אל הימין הישראלי תפיסה שמרנית שמקורה בארה"ב, אך שבולטת גם באירופה. האג'נדה השמרנית, בקליפת אגוז, דוגלת בחירות רחבה ככל האפשר, התערבות ממשלתית מצומצמת ככל האפשר ומתן מרחב לכל אזרח לעשות את בחירותיו ולנהל את עסקיו הפרטיים לפי ראות עיניו.
מבלי להיכנס לעובי הקורה של השמרנות והוגיה ולשאלה אם מדובר בתופעה חיובית או לא, ברור הניגוד הפנימי שאליו נקלעים ח"כים ושרים ישראלים שאימצו חלקים ממנה. מצד אחד - הם ידגלו בזכות האדם לא לספק שירות על רקע אמונה דתית, אך מנגד - ישמרו את המונופול הממשלתי הישראלי על נושאים שהם בליבת ההכרעה האישית של האזרח, דוגמת נישואים ודיני משפחה. ביד אחת יבקשו להסיר רגולציה ממשלתית ולהעביר את האחריות אל האזרח, וביד השנייה ישמרו את הבלעדיות הממסדית בנושא הכשרות. הדבר נכון גם לסוגיית התחבורה הציבורית בשבת, שנעה בין הרצון לאפשר לאדם או לתאגיד לעבוד ולהתנייד איך ומתי שירצה, לבין המדיניות הממשלתית שהדבר ייאסר בשבת.
השמרנות המערבית, השוק החופשי, התחרות והשאיפה לחירות הפרט נגמרים במקום שבו המסורת והדת היהודית מתחילים. אולי זה טוב, ייתכן שזה רע, אך הדבר כולא פוליטיקאים ימנים וזרמים במחנה בתוך "לימבו", שבו רעיונות ומדיניות מצד זה של המפה הפוליטית נתקלים בתפיסות שמאל ריכוזיות ובמאבק פנים־ימני. לדוגמה: לפני כמה שנים ביקש איתמר בן גביר לתבוע אישה שסירבה להשכיר לו משרד על רקע דעותיו, תוך הסתמכות על החוק שמבקשת הקואליציה החדשה לתקן. גם תשלום ללומדי תורה לא מתיישב בהכרח עם התפיסה השמרנית־ימנית המקובלת.
החוק המדובר הדגיש שוב את "הבטן הרכה" לכאורה של הימין מול השמאל. בפועל מדובר בבטן הרכה של הימין אל מול עצמו, בהתמודדותו עם ניסיון לייצר שעטנז של תפיסות פוליטיות ימניות עם קביעת מדיניות ממשלתית על רקע דתי. ושעטנז, כידוע, הוא משהו שאסור מהתורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו