מאחורי מכתב ההייטקיסטים

בשבוע שעבר פורסם מכתב ההייטקיסטים: כמה מאות בכירים בתעשיית ההייטק המקומית ניסו לרכוב על גל האכזבה של רבים בשמאל מתוצאות הבחירות. מה שעומד מאחורי מכתב ההיטקיסטים, כמו גם מאחורי מכתבי המשפטנים, מכתבי הקצינים, מכתבי הניצבים, וכל שאר מכתבי הבכירים - הם שני מסרים עיקריים. הראשון הוא שיש אריסטוקרטיה בישראל: קבוצה של אנשים שדעותיהם בנושאים שונים חשובות יותר מדעותיהם של בני תמותה ההולכים לקלפי; השני הוא שהקבוצה הזאת סגורה, קנאית ובעלת דעה קובעת אחת בלבד.

לא סתם המכתבים קרויים בתקשורת מכתבי ה־הייטקיסטים, ה־גנרלים, ה־משפטנים, בה' הידיעה, כאילו אין הייטקיסטים, גנרלים ומשפטנים שאינם מחזיקים בדעות אחרות. מכתב ההייטקיסטים הוא קודם כל איתות פנימה, זו דרישה להתיישר כלפי אריסטוקרטיה הגמונית, הרבה יותר מהיותו של המכתב טענה פוליטית.

בעבר אליטות החזיקו תוארי אצולה ושלטי אצולה ודגלים, זו היתה דרכם להיבדל מפשוטי העם. היום הם משתמשים במכתבים במקום בתוארי אצולה. מסעודה משדרות לא יכולה לחתום על מכתב ההייטקיסטים, גם אם היא מסכימה איתו. תפקיד המכתב הוא להגיד: אני שייך למעמד חברתי מסוים, ולכן דעתי קובעת. למכתב אין דבר עם השיח הדמוקרטי בישראל, שבו בהגדרה ליזם המיליארדר ולמסעודה יש אותו הקול. לו היתה יכולה לחתום עליו, היה מאבד את משמעותו הפנימית. האיתות להתיישר הוא לחם חוקה של הגמוניה, היא אינה יכולה להתקיים בלי טוטם ערכי ופוליטי.

לקראת גיוסי בשנת 2000, לא הכרתי בכלל בקיומה של 8200 - או של יחידות טכנולוגיות אחרות - פשוט התגייסתי וזהו. כשפגשתי את חיילי 8200 בזמן השירות, גיליתי שהם הכירו את היחידות והמסלולים מאז שהיו ילדים. עבורי, למשל, הפער הטכנולוגי התחיל עוד בגיל 14.

היום קשה יותר לדחוק את הפריפריה ממוקדי הכוח, אז משתמשים בפוליטיקה ובמכתבי נאמנות. זה נכון לצבא, לתקשורת, להייטק ולמערכת המשפט.

לא בכדי ההייטק מאופיין גם היום במנעד סוציולוגי צר ומסוים מאוד, בדומה לאליטות משפטיות, צבאיות ותקשורתיות. וכיוון שאליטות מתקשות להגן על עצמן תרבותית או עדתית, הן עושות זאת פוליטית. החותמים על המכתבים דואגים להוכיח את נאמנותם לאליטה יותר מאשר דואגים לגורל המדינה. גם ברמת התוכן, המכתב לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאמת. ההייטקיסטים החתומים על המכתב טוענים כי הרפורמות הצפויות יערערו את האמון במערכת המשפט והדבר יפגע בהשקעות ההייטק בישראל.

כדאי שהייטקיסטים יתייעצו עם עורכי דינם. ישראל מדורגת במקום 85 מתוך 190 במדד קלות עשיית עסקים בקטגוריית אכיפת חוזים. מדינות כמו מונגוליה ודרום סודן מדורגות גבוה יותר. משך זמן אכיפת חוזה בישראל בבית המשפט נאמד בממוצע ב־975 ימים, קרוב לשלוש שנים. זאת, בהשוואה ל־590 ימים בממוצע ב־OECD. הדירוג הנמוך נובע גם מהביורוקרטיה המפא"יניקית בבתי המשפט, אך גם מהאקטיביזם השיפוטי בתחומי החוזים. ישראל נמצאת הרחק מאחור בתחומי המשפט האזרחי, הפלילי ודיני העבודה. המצב בתחום דיני העבודה גרוע במיוחד, הקושי להעסיק עובדים בישראל ידוע לשמצה. אם ההייטקיסטים החתומים באמת היו מודאגים ממצב מערכת המשפט, הם היו הראשונים לתמוך ברפורמות החוקתיות של הימין, תוך דרישה למינוי שופטים שמרנים הנצמדים לטקסט החוזי ולא יוצקים לו משמעויות ערכיות.

שנית - וכאן ההייטקיסטים מפגינים בורות משפטית - ישראל נמצאת הרחק מאחור בתחומים החוקתיים. ישראל היא אחת מהמדינות היחידות בעולם שבהן שופטים ממנים את עצמם, שיש בה ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, או שניתנת בה זכות וטו ליועץ המשפטי לממשלה. אם ההייטקיסטים והמשקיעים שלהם היו קוראים משהו מלבד עיתון "הארץ" הם היו רצים לאמץ ולחבק את סמוטריץ', אוחנה ולוין. לא רק שהרפורמות השמרניות טובות יותר לעסקי ההייטק במדינה, הן חיוניות להמשך קיום הענף.