נתניהו לבדד ישכון

מסה המסתמנת כנחשול של כלי תקשורת מגוונים מתארת את ישראל בהנהגת הממשלה ההולכת ומוקמת כמדינה המאבדת את זהותה הדמוקרטית. ההוויה הדמוקרטית שבה נתונה למתקפה עזה תחת מטח של ביטויים מאיימים ולעיתים גם בניסוח ירוד, ואיש אינו יודע מתי תיבלם. אם תיבלם.

עד כה הסתפק ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו בתגובות לקוניות לאזהרות ולאורות האדומים שהבהבו הן בארץ הן במערב.

אך השבוע חשכו עיניו: תצלום עוין של דיוקנו מהסוג השמור בדרך כלל לדיקטטורים התנוסס בעמוד הדעות רב־המוניטין של ה"ניו יורק טיימס", ובראש מאמר פרטני נכתבה כותרת מעיקה: The Ideal of Democracy in Israel is in Jeopardy.

עיקר המאמר באיום על שיתוף הפעולה האמריקני־ישראל, ורמז עבה שהסיוע לצה"ל מותנה באקסיומה ההולכת ונשחקת כי הוא מייצג את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". נוסף על כותרתו סממן מדאיג: כקורא קבוע אני מוצא בעיתון שפע של טורי דעה. אך כבר זמן רב לא ראיתי מאמר שנכתב ונחתם בידי "Editorial Board". עד למאמר זה. כל המכיר את העיתון - שהוא נייר הלקמוס לאליטה הפוליטית והאקדמית והביטחונית בעולם הדמוקרטי, וככזה נקרא בקפידה בכל משרדי החוץ לרבות במדינות האי־ליברליות - מבין את ייחודיות המאמר.

עתה, על רקע זה, שוב לא יצאה מביבי תגובה מנומסת. הוא השחיז את המקלדת ויצא למתקפה על העיתון היוקרתי בעולם. ה"ניו יורק טיימס", כתב נתניהו כאילו היה פובליציסט מן השורה, נטה להצניע בעמודיו האחוריים ידיעות על שואת יהודי אירופה.

ביסודו של דבר תיאורו נכון. משפחת סולצברגר בעלת ה"ניו יורק טיימס" גילתה מאז ומעולם יחס צונן כלפי התחייה הלאומית של העם היהודי. דווקא בהיותה משפחה יהודית לא רצתה להיחשד כמי שלוקה ב"נאמנות כפולה" - לאמריקה ולישראל. היא העדיפה את הגרסה של "המועצה האמריקנית למען היהדות", ובעצם של משכילי "חוכמת ישראל" באירופה במאה ה־19, שראו במוצאם התאגדות דתית ורוחנית בלבד. בלי לאום, בלי מולדת, ואפשר שהיתה מכה שורש ביהדות אמריקה אלמלא השואה, שבמהלכה גם ההנהגה הציונית לא פעלה בנחישות בבית הלבן ובקונגרס לפגוע במחנות ההשמדה.

אך בעוד מאמר הביקורת מציג עובדות נכונות ובדוקות על החקיקה שיוזם נתניהו בחברת קיצונים מימין ומורשע בפלילים, וביסודה היא מאיימת על זכויות האדם והאזרח, מצויה תגובתו של ביבי באירוע נורא שהסתיים לפני 77 שנים. האם זה המענה הראוי לכתב אישום ציבורי כה עכשווי? או שלמעשה גם נתניהו יודע כי אין באמתחתו תגובה משכנעת ועדכנית יותר מאשר אזכור חוזר של השואה. שכן להערכתי לא ניתן לגונן באמריקה הליברלית, המחזיקה עתה בהגה השלטון, על חוקי ההתגברות ואיתמר בן גביר ואריה דרעי, והפגיעה במעמד היועצת המשפטית ונשיאת העליון, והרשימה מתארכת.

אין זאת אומרת שכל חוק וחוק הנכבש עתה בבולמוס על ידי קואליציה חדשה, שטרם כוננה ממשלה, היה זוכה לתגובה כה חריפה. הכתיבה המאיימת בנימוס היא תוצאה של מכלול החקיקה. ארה"ב של 2022 - ובה ה"ניו יורק טיימס" אינו עוד מוקצה מחמת מיאוס על ידי הבית הלבן של דונאלד טראמפ, אלא כמעט העיתון המבטא באורח עצמאי את עמדת הממשל - נושאת בחובה אות אזהרה, שיש לו סימנים נוספים. המעיקים מכולם באים לביטוי בעמדה האמריקנית החטטנית כלפי תחקירי צה"ל על פגיעה בפלשתינים ביהודה ובשומרון, וברפיסות שלה למנוע דיון בענייניה של ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

רבים מתומכי ביבי מזלזלים ומצטטים את "עם לבדד ישכון" ודבקים בנוסח שגוי כאילו דוד בן־גוריון התייחס למערכת הבינלאומית כ"או"ם שמום". אך נתניהו מכיר היטב את הפוליטיקה האמריקנית. הוא יודע מדוע נזעק. הוא גם יודע שתגובתו החליקה כאפונה המנסה לטפס על קיר תלול.