ההתרגשות מהעברת המתפ"ש והמינהל האזרחי לידי שר (מהציונות הדתית) שיהיה במשרד הביטחון, פשתה בימים האחרונים בקרב פרשני ימין. זו הוצגה לא רק כהוכחה למדיניות ימין "מובהקת" אלא כתחילתו של לא פחות מאשר "שינוי היסטורי". ככל שהשינוי המבוקש חשוב - ואני אומרת זאת ללא טיפת ציניות - נראה כי כובד משקלה של המילה "בשורה" או "שינוי" לא מוטל במקום הנכון.
מערכת הבחירות נסבה סביב שורת נושאים "ימניים": חיזוק הזהות היהודית, ביטחון לאומי ואישי, התיישבות ועוד. אבל מעל כולם - או למען הדיוק, בבסיס כולם - היתה ההבנה שהיכולת לממש מדיניות בכל הזירות תלויה במהות אחרת. כעבור שנים לא מעטות, התגבשה סוף־סוף ההבנה במחנה הימין שיש לערוך שורה של רפורמות במערכת המשפט ולהחזיר את האיזונים הנדרשים בין שלוש הרשויות כדי שתהיה "משילות".
על זה הרי דיברו כולם בימין, במשך חמש מערכות הבחירות.
כבר בבחירות מועד א' הכריזו בנט ושקד כי האחרונה "תנצח על בג"ץ", וכיוונו לטענה שהרכב שופטי ביהמ"ש העליון חייב להיות מגוון. בהמשך, סביב הפריימריז לראשות הליכוד ניסה סער "לאגף מימין" והציג שורה של רפורמות שברצונו לבצע: לחוקק את חוק יסוד: החקיקה עם פסקת ההתגברות, לפצל את תפקיד היועמ"ש לממשלה, לקיים פיקוח אמיתי על הפרקליטות, לערוך שימוע פומבי למועמדים לכהונת שופט בביהמ"ש העליון. הקמת ממשלת "השינוי" סתמה את הגולל על הנושא, וחבריה בחרו לשעתק את חוסר האיזון השלטוני, ששירת אותם מבחינה פוליטית.
במערכת הבחירות האחרונה חזרה הסוגיה למרכז השיח בימין. הציונות הדתית, למשל, לא הצליחה להתאפק ומיהרה לפרסם את תוכניתה "חוק וצדק" ללא הכנה של שותפותיה לגוש שבועיים לפני יום הבחירות. המשחק היה ברור. נושא המשילות המשפטית הוא ה־נושא החם שבו מצפים בוחרי הימין לראות שינוי.
והנה, מאז הבחירות וניצחונו המובהק של הימין, באורח פלא, הסוגיה שעליה דיברו כולם נעלמה כמעט לגמרי מהדרישות הקואליציוניות.
התבשרנו, לעומת זאת, על מאבק סמכויות בנוגע ליו"ש, על דאגה לחינוך הממלכתי־דתי, על דילמת השליטה במשרד הדתות ועוד. אבל ה־נושא הפך במקרה הטוב למשני, או גרוע מכך - לתפוח אדמה לוהט שאיש אינו מוכן לאחוז בו.
האם יש למישהו ספק שללא רפורמה במערכת המשפט, אין סיכוי לשום שינוי משמעותי אחר לצאת לפועל? האם שר הפנים יכול להנהיג מדיניות הגירה, כתפיסתו? האם אפשר לשנות משהו במעמדם של אזרחי ישראל המתגוררים ביו"ש או להשריש זהות יהודית ולימודי ציונות במשרד החינוך, לפני כן? אפילו את החקיקה המקדימה להקמת הממשלה, לגבי סמכויות השר הממונה על המשטרה, מאיימת היועמ"שית לעצור.
המחשבה שיהיה אפשר להמשיך לעסוק בקצה הפירמידה, בלי לעצב מחדש את הבסיס, היתה יכולה להתפרש אולי כנאיבית לפני כמה שנים. אבל אחרי חמש מערכות בחירות וההבנה העמוקה שהבשילה בציבור בנוגע לדחיפות הנושא - זה לא יעלה על הדעת. יתר על כן, העובדה שמפלגות שעשו את כל הונן הפוליטי סביב הסוגיה הזאת נסוגות מכך, או מעדיפות להפגין "הישגים" אחרים, מדאיגה מאוד.
אם לא תהיה התעקשות דומה על סוגיה זו ולא תהיה היערכות כלל־קואליציונית לרפורמות במערכת המשפט, לא נזכה לראות שינוי מדיניות משמעותי באף אחד מענפי המדיניות הבאים בתור. "ישראל כיום אינה מדינה שיש לה בית משפט, אלא בית משפט שיש לו מדינה. מערכת המשפט, ולא ממשלת ישראל, היא שמנהלת בפועל את המדיניות הלאומית בנושאי הגירה, ביטחון, דת ומדינה, לחימה בטרור ועניינים נוספים", כתב אז סופר "מפלגת בג"ץ", היום ח"כ רוטמן. אם יש הישג "היסטורי" שבו צריכה להתמקד הממשלה הנכנסת, הרי הוא זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו