"ברנארד, מהי מטרתה של מדיניות הביטחון שלנו?" שואל מזכיר הממשלה סר האמפרי אפלבי את המזכיר האישי שלו, בקומדיה הבריטית הנהדרת "כן, אדוני ראש הממשלה".
ברנארד הנאמן משיב: "להגן על בריטניה".
"לא, ברנארד. מטרתה לגרום לאנשים להאמין שבריטניה מוגנת".
"מי, הרוסים?" תמה ברנארד.
"לא, ברנארד", משיב סר האמפרי, "הבריטים".
אחרי חמש מערכות בחירות ושתי ממשלות פריטטיות מתנדנדות, יכולנו אולי לחשוב שהגיע זמנה של היציבות הפוליטית. תהא זו ממשלת ימין על מלא או ממשלת ימין על מלא־מלא - רק שיעבור כבר תקציב ושיהיו כאן שרים שמחויבים לציבור הישראלי במשך ארבע שנים ארוכות וגדושות.
אלא שהמשא ומתן הקואליציוני מעיד שכמו מדיניות הביטחון של סר האמפרי, גם הממשלה המסתמנת עלולה בקלות להפוך למראית עין של ממשלה, שעסוקה בעיקר בג'ובים, בכיסאולוגיה ובמשיכת חבל. מותר בהחלט לנהל משא ומתן על חלוקת התיקים, וכל ניסיון לעשות דה־לגיטימציה למו"מ הקואליציוני הוא לא ראוי, אבל בסופו של דבר - התוצאה צריכה לשקף הנחת יסוד ברורה: נכון שאנחנו רוצים שכל הסיעות יהיו מרוצות ושחברי הקואליציה לא יאיימו בהפלתה יומם ולילה, אך ככלות הכל קואליציה יציבה היא אמצעי, לא מטרה. טוב יעשו נבחרי הציבור הנכנסים אם יזכרו שממשלה טובה נבחנת בהיבט מרכזי אחד - הצלחתה לדאוג לאזרחים בכל התחומים שהמדינה ניכסה לעצמה, כמו ביטחון אישי, תשתיות, חינוך ובריאות.
ממשלה טובה - ותהא זו ממשלת ימין, שמאל או אחדות - צריכה לוודא שיש לה יכולת ביצועית. פסקת התגברות זה נחמד, אבל יותר חשוב להתנער מהממסד המכביד והמטריד שהתחדש עלינו ביתר שאת בשנים האחרונות: הרוטציה. נניח שהמשא ומתן היה מסתבך עוד, ושתפקידי השרים הבכירים היו מחולקים לא בין שני טוענים לכתר, אלא ארבעה - אחד בכל שנה. היינו מבינים שמדובר בבדיחה, נכון? אך האמת היא שפיצול תפקיד השר לשני אנשים הוא רק מעט פחות בעייתי.
עזבו שאלות של תפיסת עולם ואג'נדה. לשר לוקח כמה חודשים להיכנס לתפקיד, למלא אחר הבטחות קודמו בתפקיד ולהתחיל ליישם את המדיניות אשר לשמה נבחר. אנחנו גם לא תמימים, נכון? ברור לנו שכשדרעי יחליף את סמוטריץ' באוצר הוא גם ידאג להחליף את בכירי המשרד באנשים משלו. לא מדובר בהחלפה חלקה בין שני נהגים, אלא בהחלפת רכב. האם יצאנו בהמונינו לקלפי והבטחנו לימין רוב מוצק כדי שהממשלה תקרטע?
זה ישראבלוף מובהק, שאין לו אח ורע ברחבי העולם הדמוקרטי. בוודאי, יש חילופי שרים - הנה, שר האוצר הבריטי התחלף רק לאחרונה - אבל זה בגלל משבר, אנומליה, חוסר הסכמה עם מדיניות הממשלה או פיטורים, ולא הסדר שמעוגן בהסכמים הקואליציוניים. זה דיעבד, לא לכתחילה. בשווייץ מתחלף נשיא הרשות המבצעת בכל שנה ומתבצעת רוטציה בין חבריה, אך זה תפקיד סמלי, ללא סמכויות נוספות. איש לא משלה את עצמו שאפשר להוביל מדיניות משרדית בזמן קצר כל כך.
בהספדים על הממשלה היוצאת ועל מה שישתנה עם חילופי השלטון, נפרדנו מרפורמת הבגרויות של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון. הרפורמה, שבינתיים הספיקה רק לייצר כותרות, היא משל מדויק לבעייתיות שבכהונות קצרות־טווח: להעביר רפורמה זה החלק הקל. לא חסרים שרי חינוך, או שרים בכלל, שהשיקו רפורמה מבטיחה. יודעים מה קשה? ליישם רפורמה. להטמיע אותה בצורה טובה, לעשות פיילוט ולראות שהוא עובד. לתקן, לשפר, להרחיב, וחוזר חלילה. שינוי עמוק ויסודי שיוביל לשיפור מערכות המדינה דורש מחויבות ארוכת טווח, יציבות שלטונית וביטחון של השר שיש לו מספיק זמן להראות לציבור את פירות עמלו, כדי שיבחרו בו שוב. גם ארבע שנים הן מעט זמן ליישם תוכניות גדולות ומקיפות. שר שמכהן שנתיים בפועל הוא שר למראית עין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו