זהירות, האג: מישהו נרדם בשמירה

מעמדה הבינלאומי והאזורי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. עוצמתה הצבאית והכלכלית הפכה אותה למדינה שהכל מבקשים את קרבתה ואת עזרתה.

לכך תרמו המלחמה באוקראינה, ועוד קודם לכן האיום האיראני המתעצם, שסייעו לביסוסם ולחיזוקם של הקשרים בין ישראל לבין מרבית מדינות ערב, כמו גם עם מדינות אירופה, שבעבר נמנו עם הגדולות שבמבקרינו.

לאותם ישראלים שהרחיקו עד קטאר לחפש חברים ולא הסתפקו בצפייה במונדיאל, התברר כי אמנם הרחוב הערבי רחוק מלגלות כלפי ישראל את אותם אהדה וחום שמפגינים כלפיה שליטיו - אבל גם הוא מקבל ומשלים עם עובדת קיומה של ישראל, ולמעשה עם ניצחונה במאבק ההיסטורי שניהלו נגדה הערבים לאורך המאה הקודמת.

אפשר שהעוינות שהוא מגלה כלפי אותם ישראלים, המתעקשים לכפות עליו חום ואהבה, נובעת דווקא מתסכולו מההצלחה הישראלית היכן שהערבים נכשלו.

אבל היה זה ראש ממשלתה הראשון של ישראל, דוד בן־גוריון, שחזר וטען כי עתידה של ישראל תלוי לא רק בכוחה ובעוצמתה, אלא גם בצדקתה. כלומר, בהכרה שלנו ושל העולם, לפחות זה הנאור והדמוקרטי, בלגיטימיות של ישראל ושל מדיניותה ומהלכיה.

לגיטימיות זו נתונה כבר שנים תחת מתקפה של הפלשתינים ותומכיהם, אלא שגליה מתנפצים לרוב אל קיר הברזל הישראלי.

וכך, למסעות החרם והשיסוי ולהחלטות שמקבלים המוסדות הבינלאומיים, שבהן מובטח לפלשתינים רוב אוטומטי, אין שום משמעות מעשית.

אבל טעות להקל ראש במסע הדה־לגיטימציה המתנהל נגד ישראל. אחרי הכל, רק לפני פחות מעשור מנהיגים וקצינים בכירים מישראל נאלצו להימלט כגנבים בלילה ממדינות במערב שבהן ביקרו, מחשש שייעצרו ושיוגש נגדם כתב אישום בגין הפרה של החוק הבינלאומי ביהודה ושומרון. עניין זה הוסדר, ובכמה ממדינות אירופה, כמו בריטניה, שונה החוק שאפשר למערכת המשפט לחיצה קלה על ההדק. ובכל זאת, התקדים נקבע והוא עלול לחזור על עצמו.

עוד בדצמבר 2016, במחטף אחרון של ממשל אובמה, קיבלה מועצת הביטחון החלטה שלפיה ההתנחלויות הישראליות ביו"ש אינן חוקיות, וקראה לישראל להפסיקן. ארה"ב, שיזמה כנראה את ההחלטה, נמנעה, אך בכך אפשרה למעשה את קבלתה. למרבה המזל, ההחלטה לא כללה התייחסות לסעיף 7 של אמנת האו"ם, הקובע כי מועצת הביטחון יכולה להטיל סנקציות כלכליות, או אף להורות על הפעלת כוח צבאי, במקרה של הפרה של החוק הבינלאומי. ועם זאת, אין ספק שמדובר בחרב שהונחה על צווארה של ישראל, ושיש בה כדי להגביל את חופש הפעולה שלה ביו"ש.

לכך נוספה ההחלטה שקיבלה בשבוע שעבר אחת מוועדת האו"ם, שלפיה בית הדין הבינלאומי בהאג מתבקש לחוות דעה על "המשמעות המשפטית של הכיבוש הישראלי המתמשך" ביו"ש, ולפסוק אם מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי או בפשע מלחמה. בית הדין פסק כבר לפני יותר מעשור כי הקמת גדר ההפרדה בידי ישראל אינה חוקית, שכן היא חורגת משטחה של מדינת ישראל, שאותה תחם בית הדין בקו הירוק של 4 ביוני 1967.

להחלטה אפשרית של בית הדין שהנוכחות הישראלית ביו"ש היא משום פשע מלחמה, יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על מעמדה הבינלאומי של ישראל. שכן, היא יכולה לשמש בסיס לקבלת החלטות חריפות וקשות יותר - למשל, אימוץ סנקציות נגד ישראל כמו אלו שהוטלו על רוסיה. האם ניתן לבנות על ארה"ב שתחסום החלטה שכזו? אולי. אבל כפי שכבר ראינו, מתח ביחסים עם ארה"ב יכול להביא להימנעות, או אף לתמיכה אמריקנית בהחלטה.

את מהלך הפנייה לבית הדין בהאג צריך היה לעצור מבעוד מועד. עתה הרכבת כבר עזבה את התחנה, והמאבק בה בהמשך הדרך עתיד להיות מורכב וקשה הרבה יותר.