איראן אחת ואיראן שתיים - עד מתי?

"זה יהיה לא פרודוקטיבי אם ארה"ב תצטייר כדוחפת את אפה בוויכוח האיראני סביב בחירת הנשיא", הצהיר אובמה בתקופת אירועי המהפכה הירוקה באיראן ב־2009, ועוד הוסיף: "אין זה עניין שבו העם האמריקני צריך להתערב".

המדיניות הזאת של אובמה לא היתה מקרית. הוא ראה באיראן בעלת ברית פוטנציאלית במזרח התיכון, שתסייע לממש את חזונו ליצירת "איזון" חדש בין הכוחות השיעיים והסוניים. כדי להשיג את מגפי החיילים האיראנים על הקרקע במלחמה נגד דאעש בעיראק ולימים גם בסוריה - נדרשה מדיניות דואלית. הפרדה בין המשטר הרצחני והתוקפני כלפי עמו ומדינות אחרות, ובין הניסיון לשתפו בתוואי חדש של בריתות ואינטרסים. זו היתה גם התשתית הרעיונית בבסיס הנהירה להסכם הגרעין עם איראן. סוגיות הטרור העולמי והטילים הבליסטיים נשארו מחוץ להסכם, כמו נגעו למדינה אחרת מזו שעימה חתמו על תנאים לעיכוב השגת נשק גרעיני.

המערב הביט מכאן, ועצם עיניו משם, מאפשר את חייה הכפולים של איראן. "ממתן" אותה בהסכם גרעין, אבל לא מתערב בטרור. משתף איתה פעולה במלחמה האחת, אבל נותן לה לפעול ללא התערבות במקום אחר. לימים, המדיניות הזאת כשלה כישלון מר. איראן גם נהרה לגרעין צבאי, גם העצימה את הטרור העולמי וגם המשיכה לדכא ביד רמה את אוכלוסייתה. ועדיין, רצף של אירועים בחודשים האחרונים מציג תמונה מדאיגה. ההתבטאויות בסוגיה הגרעינית נושקות לפעמים במרחק של שעות לאמירות שקשורות בהפגנות, אבל איכשהו סמיכות הזמנים, המקום והאנשים לא מחלצת מן המערב את ההבנה הכוללת למצב. או גרוע מכך, יש מי שממשיך באופן מכוון לשעתק את המדיניות הדואלית. איראן אחת ואיראן שתיים.

באמצע אוקטובר התבטא הנשיא ביידן בנוגע למהומות האזרחיות באיראן, ואמר כי "ארה"ב עומדת לצד הנשים האמיצות", ובסמוך לבחירות הוסיף: "אנחנו נשחרר את איראן". עד כאן, איראן אחת. בד בבד, הסביר אנתוני בלינקן כי אי־החייאת הסכם הגרעין נובעת מן הדרישות המוגזמות של איראן. כלומר, אלמלא הדרישות הללו, האם היה נחתם הסכם? וזאת ללא קשר להתרחשויות הפנימיות באיראן? הרי לכם, איראן שתיים. שבועות בודדים לאחר מכן, איראן מודיעה שהיא תעשיר אורניום לרמה של 60 אחוז גם במתקן בפורדו, וראש הסוכנות לאנרגיה אטומית הסביר, באותו הקשר, שיש לאיראן כבר מספיק אורניום לייצור של יותר מפצצה אחת.

בינתיים, מול איראן הראשונה, ביום חמישי שעבר, החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם לגנות את הפרת זכויות האדם של המשטר כלפי המפגינים והכריזה על הכוונה להקים ועדה שתחקור זאת. ועל איראן השנייה, בריטניה, צרפת וגרמניה אמרו, באותו היום, כי "הצעד של איראן (להעשיר אורניום ל־60 אחוז) הוא אתגר למערכת אי־ההפצה הגרעינית העולמית". זאת, כשעברו כבר כמעט שנתיים מאז נכנסה סבא"א לפקח על אתרי הגרעין באיראן וחמישה חודשים מאז הוסר ציוד המעקב שלה. ואין עושה דבר. בעוד במציאות כל הרכיבים שזורים זה בזה - המשטר האלים והרצחני, הנהירה לפצצה גרעינית ומימון שלוחות הטרור בעולם - המדיניות כלפי איראן ממשיכה להתנהל כמעט בהפרדה מלאה. יש איראן הגרעינית, ויש זכויות האדם, ואף אחד לא טורח להצביע במפורש על המדיניות השגויה. שלא לדבר על התגובה לתוקפנות בתימן, במפרץ עומאן ובסוריה, שכללה את הוצאת החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, מרשימת ארגוני הטרור.

לעומת זאת, המאבק העממי המתחולל באיראן כיום הוא מאבק להפלת המשטר על כל רבדיו הרצחניים ועל כל מאווייו התוקפניים. הנשים והגברים האיראנים זועקים זאת בבירור. אם המערב היה מבין ופועל כדי לסייע להתקוממות ולהפיל את המשטר, בכל האמצעים העומדים לרשותו - כל הסכנות הנשקפות מאיראן הראשונה והשנייה היו נפתרות באחת.