הבחירות בישראל עוררו בעבר דריכות ומתח בעולם הערבי. מנהיגים ערבים רבים לא טרחו להסתיר למי נתונה אהדתם מקרב המתמודדים, ולא פעם אף התערבו במערכת הבחירות בניסיון להשפיע על תוצאותיהן.
מתברר, אגב, כי בניגוד להנחה שלפיה העולם הערבי מעוניין תמיד בניצחונו של מחנה השמאל - הרי בפועל העדיפו מנהיגי ערב לעשות עסקים דווקא עם מנהיגי הימין, משום שאלו נתפסו על ידיהם כמנהיגים חזקים העומדים במילתם, וכמי שמסוגלים לקבל החלטות קשות ולגייס בעבורן תמיכה ציבורית רחבה.
סוד גלוי וידוע הוא כי נשיא מצרים אנואר סאדאת רצה בניצחונו של מנהיג הליכוד מנחם בגין בבחירות יוני 1981, משום שסבר כי רק עימו ניתן יהיה לקדם את הסכם השלום שעליו חתמו שתי המדינות שנתיים קודם לכן. ואילו חוסיין, מלך ירדן, לא הסתיר את שביעות רצונו מניצחונו של בנימין נתניהו על פניו של שמעון פרס בבחירות לראשות הממשלה ביוני 1996. חוסיין חש נבגד בידי פרס, משום שזה חתם על הסכם אוסלו עם יאסר ערפאת בספטמבר 1993, ובכך מוטט את ההסכמה המשותפת לירדן ולישראל שעליהן להיאבק בתנועה הלאומית הפלשתינית, בהיותה אויב משותף ואף איום של ממש על עצם קיומה של ירדן.
אבל נראה שכל זה הפך עניין של העבר. בעוד אצלנו יש הרואים בבחירות הקרובות משום בחירות היסטוריות ובעלות משמעות מרחיקת לכת, לא רק בעבור ישראל אלא גם בעבור המרחב כולו - הרי בעולם הערבי ניכרים חוסר עניין ואדישות, ובתקשורת הערבית כמעט אין זכר לכך שבישראל עתידות בכלל להתקיים השבוע בחירות.
ממילא נעלמה גם אותה הערכה עמוקה לשיטה הדמוקרטית הישראלית, שהיוותה בעבר מקור קנאה וגם השראה לערבים רבים. אלו צפו בעיניים כלות כיצד בישראל מחליפים שלטון באמצעות הצבעה בקלפי, ולא בהפיכה צבאית או במהפכות המונים אלימות ועקובות מדם, כמו שחווינו במהלך האביב הערבי.
אבל מה שכן ניתן להרגיש זה דאגה גוברת אצל רבים מידידינו הערבים, למשל במדינות המפרץ, נוכח הכאוס הפוליטי שבו מצויה ישראל זה שנים אחדות. הרי גם אם הערבים התייאשו מלעקוב אחר מערכות הבחירות האינסופיות אצלנו, הם עודם רואים בישראל ידידה ובעלת ברית, ומשכך - הם מוטרדים מהיעדר היציבות ומן החולשה שפוקדת אותה, ושמקרינה בסופו של דבר גם עליהם.
צריך להודות גם כי חוסר העניין והאדישות בעולם הערבי נעוצים בהכרה שלמעט הבדלים מסוימים בסגנון וברטוריקה - הרי במהות, ובוודאי בכל האמור ביחסי ישראל ושכניה, אין הבדל של ממש בין המתמודדים בישראל.
בימי שלטונו של בנימין נתניהו התחולל אמנם משבר ביחסי ישראל וירדן, שאותו פעל יאיר לפיד כדי לתקן, אבל - נתניהו הוא אבי הסכמי השלום עם מדינות המפרץ, והוא גם שהוביל במשך שנים בנחרצות את המאבק נגד איראן, שבו רואים במפרץ חזות הכל. ולבד מכך, ברור לערבים שגם נתניהו וגם לפיד או גנץ לא יחוללו שינוי של ממש במציאות הקיימת - לא בכיוון של סיפוח שטחים ולא בכיוון של ויתור עליהם, ובעיקר לא בכיוון של מדיניות שמובילה להסלמה בגבולות.
ובכלל, במציאות הישראלית, שבה ממילא עונה הממשלה "אמן" אחרי מערכת הביטחון, וזו האחרונה היא שמכתיבה את מהלך האירועים - אולי הערבים מבינים כי חשוב יותר מי יהיה הרמטכ"ל הבא, ולאו דווקא מה תהיה זהותו של ראש הממשלה הבא.
מה שחשוב לעולם הערבי הוא שייבחר ראש ממשלה שיעניק לישראל יציבות, יקרין כוח ועוצמה מול איראן וישמר את הקשרים המיוחדים של ישראל עם ארה"ב, שבהם מסתייעות כלל מדינות ערב כיום. מכל זה עולה שהעולם הערבי יהיה נכון לעבוד עם כל ראש ממשלה שייבחר אצלנו, ולכן אין זה חשוב מה תהיה זהותו - הרי הקשרים עם ישראל הם אינטרס ערבי ראשון במעלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו