אי שם בשנת 2017, הקנה לעצמו בית המשפט העליון סמכות חדשה – ביטול חוקים שבמסגרת הליך חקיקתם, נפל לדעתו כשל פרוצדורלי. מדובר בפסק דין שעסק בחוק מס דירה שלישית (פס"ד קוונטינסקי), שעבר בהצבעה מהירה יחסית לאחר דיון בועדות הכנסת בשעות לילה מאוחרות. השופטים הטיחו ביקורת קשה על תקינות הליך החקיקה והאופן המזורז שבו התקבל החוק. כתוצאה מכך החליטו השופטים על בטלותו.
זו הייתה חריגה מקביעותיו של בית המשפט העליון בעצמו, שבשנת 2004 הורה כי רק אם נשללה מחברי הכנסת "כל אפשרות מעשית לדעת על מה הם מצביעים" יש לבטל חוק שחוקקה הכנסת, למשל במקרה בו הוסתר מהם מידע חיוני או לשון החוק עצמו. אך כל עוד הוצג בפני חברי הכנסת המידע במלואו, גם אם הם לא התעמקו בו כראוי, אין לבטל חקיקה.
למרות מאמצים רטוריים כבירים שהושקעו בפסק דין קוונטינסקי, בניסיון להראות שמדובר רק "בליטוש והכוונה" של הנורמה הקיימת ולא בחידוש דרמטי, קריאה של פסק הדין לא משאירה מקום לספק - קו הגבול של הביקורת השיפוטית שורטט מחדש. שופטי העליון שמחים כמובן שחברי הכנסת מקיימים דיון על חוק, הם הודיעו, אבל זה לא מספיק. הם רוצים דיון מעמיק. כמו חומוס: חקיקה עושים באהבה או שלא עושים בכלל. מעתה, היכולת לבטל חוקים הורחבה אף למצבים בהם לא הייתה לחברי הכנסת הזדמנות לגבש "עמדה מהותית" על החוק.
מהי עמדה מהותית? כיצד נוכל לדעת אם העמדה שגיבש חבר כנסת מהותית דיה בעיני השופטים? והאם ראוי להעניק לבית המשפט מפתח מאסטר חדש לביטול חקיקה? את השאלות האלה שאלה הממשלה בבקשתה לדיון נוסף בהלכה הדרמטית הזו. לפי חוק בתי המשפט, כאשר מדובר בחידוש הלכתי או בהלכה חשובה, יש מקום להורות על דיון נוסף בהרכב מורחב. קשה לחשוב על הרבה עניינים חשובים יותר מאשר הרחבת הביקורת השיפוטית.
ההכרעה בשאלה הזו, שהיא טכנית ביסודה – האם יש לקיים דיון נוסף או לא – הוטלה על המשנה לנשיאה, השופט מלצר. אלא שלמרבה האירוניה חסרת הרחמים, בהחלטה האם לקיים דיון נוסף בפסק דין שכולו מוקדש לביקורת על תקינות ההליך של הכנסת, לקח לשופט מלצר כמעט 4 שנים (!) לפרסם החלטה על דחיית הבקשה.
רק כדי להבין את עומק המחדל – את פסק הדין המקורי פרסם בית המשפט העליון בתוך כחודשיים. הסוגיה אינה כל כך מורכבת וההחלטה של מלצר בנושא הייתה אמורה להתקבל בתוך מספר שבועות. ודאי שלא שנים.
ההחלטה של מלצר לדחות את הבקשה היא בעייתית. בית המשפט מרחיב פעם נוספת את סמכויותיו וזאת אף מבלי לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב בנושא.
חמור יותר. דווקא בפרשה בה בית המשפט דורש מחברי הכנסת סטנדרט גבוה של תקינות בהליך החקיקה, לוקח לו כמעט ארבע שנים להחליט בעניין פרוצדורלי-טכני, בנושא בעל השלכות ציבוריות מרחיקות לכת. מדובר בפגם מהותי בהליך. שספק עם בית משפט כלשהו היה מקבל כלגיטימי.
אך מה לנו להתפלא? בעוד שההליכים בכנסת ובממשלה מסוקרים ומבוקרים ללא לאות (וטוב שכך) ואף עלולים להביא לביטול של חקיקה, ההתנהלות של בית המשפט אינה עומדת בסטנדרטים זהים של ביקורת.
כדי לתקן ולשפר את מערכת המשפט שלנו וכדי להחזיר את אמון הציבור בה, יש לחשוף התנהלויות לקויות שלה, בדיוק כפי שפועלים מול הרשויות האחרות. כך פועל מי שאכפת לו מהתנהלותה התקינה של הכנסת וכך פועל מי שאכפת לו מהתנהלותו התקינה של בית המשפט. אם כשל פרוצדורלי פוסל חקיקה של הכנסת, מה אמורה להיות ההשלכה של כשל פרוצדורלי הנופל בפסיקת העליון?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו