למען לכידות חברתית: בימי התשובה, עלינו להתמקד דווקא ב"שאלה"

החברה הישראלית מסוכסכת. הימין והשמאל, הדתיים והחילונים, היהודים והערבים, ישראל הראשונה והשנייה, אפילו הקרניבורים והטבעונים - כולם לא חדלים להתעמת ולהתווכח. איני יודע אם בעבר היה המצב טוב יותר, אך ידוע ידעתי שהשסעים והמריבות - כמו גם הקושי המתמשך להכריע בהם במערכות הבחירות החוזרות שוב ושוב - הם סכנה ממשית ליציבות השלטון, לאחריות המשותפת ולערבות ההדדית שלנו.

ערב יום הכיפורים הוא רגע של התבוננות וחשבון נפש, שמזמין אותנו לבחון את דרכינו, לתקן את מעשינו ולשוב בתשובה. ואף שהימים הם ימי "תשובה", נראה בעיניי כי מה שנחוץ לנו הוא לא עוד תשובה, אלא דווקא החלפה ותיקון של ה"שאלה".

המפתח ללכידות החברתית שלנו אינו נעוץ בתשובות השונות לשאלות חיינו, אלא דווקא בשאלות שאותן אנו בוחרים לשאול. רוב הדיונים מוכרעים במידה רבה עוד בשלב ניסוח השאלות, ומנסחיהן מובילים אותנו במובנים רבים לדיונים מסכסכים ומפלגים. בהתנצחויות הללו אין באמת מנצחים, משום שגם אם ניצחת את אחיך, הרי בעצם הפסדת. השאלה המנחה של רוב הדיונים המסעירים את חיינו  היא "איפה הגבול?". אנו נאבקים על הגבול שבין יהודית לדמוקרטית ושבין שלום לביטחון. אנו מתווכחים על הגבול שבין כלכלה חופשית למדיניות רווחה ושבין שמרנות לפרוגרסיביות. אנחנו מנסים שוב ושוב לשרטט גבולות בין מגזרים, קהילות, חברות, אמונות, השקפות, מפלגות. המוטיבציה לסימון הגבול ברורה - כל אחד חושש מהמדרון החלקלק והתלול שאליו הוא עלול להידרדר בהיעדר גבול או גדר ברורים.

כחברה, אנו חלוקים עמוקות בשאלת הגבולות הפנימיים והחיצוניים שלנו. השנים האחרונות, על כל מערכות הבחירות והקיטוב הגובר בתקשורת, ברשתות החברתיות ובשיח הפוליטי, הראו כי לקהילות השונות אין גבול משותף, ונראה שעל שאלת הגבולות לא נסכים. יתרה מזו, כל גבול שנשרטט בכל ישאיר אלפים מאחינו ומאחיותינו מחוץ לגדר ומעבר לחומת הזרות. עצם הבחירה לעסוק בשאלה "איפה הגבול?" יוצרת, אם נרצה או לא, קיטוב ופירוד. וכאשר מובן שכל תשובה שתינתן לשאלה היא בלתי נסבלת, אין מנוס מלנסח מחדש את השאלה.

מכנה משותף משמעותי

גבולות וגדרות אינם הדרך היחידה למנוע אנרכיה והידרדרות במדרון החלקלק, או לשמור על הבית כמרחב בטוח מפני פריצה או זליגה חמורות. אכן, הרוצה למנוע מאדם ללכת, מרכב לנסוע או מחיה לברוח - טוב יעשה אם יבנה גדר, יציב חומה או יסמן את הגבול. אך בים, למשל, אין הדבר כן. מי שרוצה לגרום לספינה שלא תאבד אינו משקיע בבניית חומות סביבה. בים הסוער לא מקימים מחיצות, וגבול המים הטריטוריאליים אינו מסומן בגדר, ואף על פי כן הספינות אינן נסחפות, הודות לעוגן המוטל. העוגן שומר על הספינה בנמל ומונע ממנה להיסחף, יש לו גמישות מסוימת הנגזרת מאורך השרשרת ומגובה הגלים. יודע ימאי פיקח כי גם כשהספינה מיטלטלת, העוגן שומר אותה קרובה ובטוחה.

אם נחליף לרגע את השאלה הכה שכיחה "איפה הגבול?" בשאלה "מהו העוגן?", נגלה שיש לעם היושב בציון לא מעט עוגנים משותפים. למרות המחלוקות התקיפות בנושא הגבולות, יש בינינו מכנה משותף משמעותי ורחב, כזה שמחזיק אותנו יחד ושבכוחו למנוע מספינתנו להיסחף אל לב הים הסוער. אף שטרם ניסחנו בדיוק מהו אותו עוגן, די ברור שהוא נעוץ בקרקעית במלוא עוצמתו. הרי את הוויכוח הסוער על השאלה "איפה הגבול?" ניתן לנהל רק עם מי שיש לנו עימו עוגן משותף. בהיעדר עוגן שכזה, המהווה מצע משותף לדיון, שאלת הגבולות כלל אינה מתחילה.

אם נבחר בערב יום הכיפורים לעשות "תשובה על השאלה" ולהמיר את השאלה הטורדנית "איפה הגבול בינינו?" בשאלה המכוננת "מהו העוגן שלנו?", נגלה שפוטנציאל הלכידות שלנו גבוה בהרבה ממה שחשבנו ושהחיבור בינינו איתן ומשמעותי, ונוכל להחליף חלק מהמלחמות הפנימיות שלנו בשותפות אמיתית של גורל וייעוד.

היאחזות תקיפה

לפני יותר מ־100 שנה כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק על "שלושה כוחות המתאבקים במחננו" הזקוקים זה לזה, מזינים ומשלימים זה את זה. דומני ששלושת הכוחות הללו מהווים עד היום את ליבת העוגנים המשותפים שלנו - היהדות, הישראליות והאנושיות.

עבור חלק עצום בעם ישראל היהדות, החגים, התורה, השבת, האמונה, ההלכה והמסורת הם עוגן זהות קריטי. אמנם יש תפיסות שונות של הלכה, רמות שונות של הקפדה במצוות ונוסחים שונים של תפילה - אבל אלו, כאמור, שאלות של גבולות. כל הגישות, הפרשנויות והזרמים הללו תלויים באותו עוגן יהודי משותף.

חלק גדול לא פחות בעמנו רואה במדינת ישראל עוגן קיומי - הוא מחובר לציונות, שמח ומודה על הקמת המדינה, מתגייס לצבא ומחויב לביטחונה ולשגשוגה. יש דעות ימין ושמאל, דתיות וחילוניות, וגם כאן אפשר להתווכח בהחלט איפה הגבול, אבל ישראל נותרת עבור כולם עוגן של חיבור ומחולל זהות משמעותי.

עבור קבוצה גדולה אחרת, הערכים הליברליים והדמוקרטיים, השמירה על כבוד האדם, האנושיות הפשוטה והישרה והשאיפה המוסרית ל"תיקון עולם", הם ליבת הזהות. אפשר להתווכח מי כלולים בשאיפה המוסרית הזו ועד היכן מגיעה המחויבות הזו, אך אין להכחיש שמדובר בעוגן חשוב שרובנו נאחזים בו בשמחה.

אני מרגיש נעוץ היטב וחש בן בית בכל אחד מהעוגנים הללו. אין זהותי שלמה בלא כל אחד ואחד מהם. אני שמח לפגוש שותפים נוספים לאותם עוגנים, גם כשגבולותינו שונים. בים הסוער של עם ישראל כיום, שום גדר לא תחזיק מעמד. אם משהו יציל את ספינתנו מלהיסחף, זו רק היאחזות תקיפה בעוגן משותף.

הכותב הוא רב קבוצת יבנה, ראש מכינת "רוח השדה"