השורה הראשונה והיפה ביותר בעברית

"הוא גייס את השפה האנגלית ושלח אותה אל הקרב", כך תיאר הנשיא ג'ון קנדי את ווינסטון צ'רצ'יל, גדול הרטוריקנים של העת החדשה, אולי של כל הזמנים. מה ניתן לכתוב בשפה האנגלית שיתעלה על נאומיו של צ'רצ'יל? אפילו תיאורו של קנדי מועתק בחוסר בושה מציטוט של ידידו, העיתונאי אדוארד מורו.

דוברי האנגלית יכולים להרגיש, ובצדק, בני מזל. אל פסגת הכתיבה הם הגיעו עוד לפני הבולדוג, במאה ה־16 עם שייקספיר. אלא שדוברי העברית קדומים וקודמים. והטקסט העמוק, העשיר והיפה ביותר שנכתב בשפה העברית הוא גם (כנראה, אם תרצו) השורות הראשונות שנכתבו באותה שפה.

בראשית ברא א־לוהים את השמיים ואת הארץ. // והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום; ורוח א־לוהים מרחפת על פני המים. // ויאמר א־לוהים יהי אור ויהי אור. // וירא א־לוהים את האור כי טוב // ויבדל א־לוהים בין האור ובין החושך. ויקרא א־לוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה // ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.

האור הטוב הזה

בחשיבה היוונית הפילוסופית, זו של אפלטון ואריסטו, המונח השגור הוא הטבע. מונח חובק כל. הטבע הוא הפיזיקה של העולם, אבל גם האופי והמקור להתנהגות אנושית. יש אמת טבעית, זכות טבעית וטבע אדם. וגם האל כפוף לטבע הדברים, לחוק הגדול המשמן את גלגלי השיניים.
בכל התנ"ך, כך אבחן הפילוסוף ליאו שטראוס, אין מונח מקביל לטבע. אלא אם כן תמצאו כמונו (בני יוחאי והח"מ) את הטבע בפסוקי הפתיחה של התורה. הטבע הוא הכאוס. הוא חושך.

אלפי שנים לפני הובס, מספרת לנו היהדות על תוהו ובוהו שקיים לא רק באדם, אלא בקוסמוס עצמו. כשהתרבות הסינית מתארת את הבריאה, היא מתארת את היין והיאנג, הכאוס והסדר, שנבראו יחדיו. ביהדות החושך הוא המצב הטבעי. את האור צריך לברוא בנפרד כדי לתקן את החושך.

בכל פרשת הבריאה אלוקים מביע שביעות רצון מהתהליך, מסיום מוצלח של עוד יום בריאה. רק על האור עצמו אלוקים מביע דעתו: "וירא... את האור כי טוב". כי התוהו ובוהו והחושך הם החומרה, האור האלוקי הוא התוכנה. ואם האור הוא טוב, הרי החושך הוא לפחות "לא טוב".

גלגלו אלפי שנים בהיסטוריה ויעלה ויבוא ז'אן ז'אק רוסו, שיהלל את הכאוס של המצב הטבעי ואת הפרא האציל, שזוהם על ידי הסדר החברתי הדכאני. ממשיכיו הרלטיביסטיים, הפוסט־מודרניים, יטענו בתוקף שאין אמת אחת, שאין כלל אמת. עבורם התנ"ך יוצא מגדרו להבהיר: מול החושך הטבעי יש אור אלוקי. לא ההבדל בין אור לחושך הוא "הטוב", אלא האור עצמו.

בתפיסה היוונית הסופיסטית, הקדם־סוקרטית, שמטרימה את הוגי הנאורות, האמת היא אנושית. המוסר הוא אנושי, תועלתני, נגזרת של אמנה חברתית. המוסר כאמצעי הישרדות מול כאוס. כמעט הייתי מעז ואומר - פרומו לדרווין. אדמונד ברק, אבי השמרנות, הבין כי בעולם שבו הטוב הוא מוסכמה אנושית, הטוב עשוי להשתנות בין דור לדור, ולכן ברק מקדש את הסדר ואת המסורת.

אולם על פי סיפור הבריאה היהודי, הסדר עצמו אינו מספיק. הגדרת הטוב אינה אנושית בגלל היחסיות. כי הסדר האנושי משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. האדם אינו יכול לקבוע מהו האור והטוב, הוא נוצר לעולם שבו הם קיימים. ויש לו חופש בחירה. הוא יוכל לתקן ולהחריב. אבל זה יקרה בעולם שבו יש אור אלוקי וחושך טבעי, ולא משנה מה יעשה ומה ירצה, 2+2 לעולם לא יהיו 5.

ואור הוא גם הזמן. הנצרות מביטה לאחור ומקדשת את העולם לפני החטא הקדמון. ההיסטוריה עבורה נועדה לחזור לגן עדן. זו הגאולה. ההגליאנים, כולל מרקס, ראו את הכיוון הפוך, קדימה, לעבר האופק, בתהליך דיאלקטי עד לקץ ההיסטוריה ואוטופיה אנושית. אבל אצלנו היהודים, אפילו בימי המשיח לא יחדל עני מן הארץ. ההיסטוריה מחזורית, לא ליניארית, ולכן הטוב ניתן להשגה בכל תקופה ובכל יום. בגמרא נאמר כי המשיח לא יבוא בקץ הימים אלא היום - אם בקולו תשמעו.

החומר אינו ולא כלום

יובל נח הררי, שכתב ספר בשם המצטנע והעניו "קיצור תולדות האנושות", טוען שהכל בשר. הכל חומר. הכל מדע. כל המוסרי באדם אינו יותר מכמה נוירונים שהתחברו בפוקס כמו חלקי מתכת שנופלים מהשמיים והופכים למטוס. מותר האדם על הבהמה - אין. המחשבה, הדיבור, השפה, הם לא יותר מרפלקסים של הישרדות ופונקציה כלכלית. שיקוף המצב של האדם החומרי. מרקס הקדים אותו ב־200 שנה.

התורה ענתה לפני אלפי שנים. החומר לבדו, השמיים והארץ, המים והחושך, אינם ולא כלום. הם חומרה. חיים יתפתחו רק בעזרת הדיבור. אלוקים אומר "ויהי אור", ואז יש עולם שמוכן להתפתחות ומוסר שאינו תלוי בגחמות האדם וההיסטוריה. הררי יאמר שהדיבור הוא תוצר לוואי של החומר, ואילו התורה אומרת בפתיחה - הדיבור הוא צלם אלוקים באדם. הדיבור, ולא העשייה לבדה, הם שמביאים את הטוב, את היצירה, את המחשבה. השפה עצמה, הכתיבה העשירה והעוצמתית של פרשת הבריאה, חשובה פי כמה מאלף מחרשות במהפכה החקלאית.

פסקת הפתיחה של התורה היא הפסקה החשובה והיפה ביותר בהיסטוריה האנושית. היא לא פחות מתעודת הזהות של התורה. כבר בפסקה הראשונה מספרת התורה איך הכל התחיל, מדוע נצרכת נוכחות אלוקית בעולם, ומה עומד לקרות בהמשך. בין לבין היא מתייחסת לקונפליקטים בין הסדר לצדק, בין האל, הטבע והמוסכמה, ולקשר המוסרי בין הטבע והאדם. על הדרך התורה אומרת: אני לא סתם ספר קריאה, בי צריך להגות בין אות לאות ותו לתו - ומתווה את דרך הלימוד בעם היהודי.
הֲפֹךְ בָּהּ וַהֲפֹךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ.