לרוץ יחף בשדה מוקשים: השיתוק הפוליטי מונע יוזמה צבאית

בחירתו של רמטכ"ל חדש לצה"ל היא הזדמנות לבחון לעומק את סוגיות היסוד והאתגרים המשמעותיים שצפויים ללוות את כהונתו העתידית.

היכרותי עם הרצי הלוי, הרמטכ"ל הבא של ישראל, הולכת שנים רבות לאחור. הרצי הוא קצין חכם, מעמיק, אחראי, בעל תכונות  מנהיגות וכריזמה שבלטו לחיוב לכל אורך הקריירה שלו ואני מאמין שיעשה חיל. אך הצלחת רמטכ"ל והעצמת כוחו של צה"ל אינן באחריותו הבלעדית של מפקד הצבא, והן אינן רק סוגיות צבאיות. מדובר בנושא קריטי לביטחון הלאומי. בנושא זה יש סוגיות עומק כבדות הדורשות הכוונה של הדרג המדיני באמצעות חקיקה וביצוע.

להחזיר את היוקרה

לרמטכ"ל צפויים שני אתגרים בבניין כוחו של צה"ל ושלושה אתגרים בהפעלת הכוח. מבחינת בניין הכוח של צה"ל, יהיה עליו לבחון את מדיניות כוח האדם. קיימת דעיכה מתמשכת של הרצון והנכונות לגיוס ליחידות השדה. בנוסף מסתמנת נכונות פחותה של משרתי הקבע בתחום הטכנולוגי לשלם את המחיר האישי הנדרש למול האלטרנטיבות בשוק האזרחי. כמו כן, חל צמצום בהיקף המשרתים הפעילים במילואים, והיקף גדל והולך של אוכלוסייה ישראלית שאינה מתגייסת כלל.  

בסוגיות אלה יש תפקיד דרמטי למחוקקים בכנסת ישראל. כך, למשל, המחוקק יכול לקדם בחקיקה את רעיון חובת הגיוס לכלל הישראלים בשירות מבצעי, לאומי או אזרחי. דרכים אחרות הן להחזיר את הכבוד והיוקרה של שירות הקבע באמצעות חוקים המייצרים יציבות וודאות לאנשי הקבע, או לאפשר תנאי שירות שפויים (לא רק שכר) במערך הטכנולוגי של צה"ל, כדי שישראליות וישראלים מבריקים ימשיכו בשירות קבע ארוך.

לעדכן את צבא המילואים

אתגר אחר בבניין הכוח של צה"ל נוגע לזרוע היבשה ובעיקר למערך המילואים הבנוי על בסיס מורשת וטראומת מלחמת יום הכיפורים. החדשנות הנדרשת מתממשת כיום רק בחלק מהצבא הסדיר שהולך וגדל באופן עקבי ואגבי בהתאם לגידול אוכלוסיית ישראל.

זהו מצב שמביא למשבר משאבים וכשירות תמידי וקבוע. התפיסה המסורתית היא של צבא סדיר קטן להגנה הבונה צבא מילואים גדול להכרעה. תפיסת יסוד זו הועצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים ויצרה מציאות שבה אין אפשרות לקיים את מלוא הכשירות של צבא המילואים ובו זמנית לשנות ולעדכן את הצבא הסדיר.

הגידול בסדר הכוחות אינו מאפשר את האימוץ הנרחב והכולל של מהפכות טכנולוגיות. אלו שבוצעו לאחרונה בצה"ל הן "יכולות בוטיק", שלא ישנו דבר בשדה המערכה אילולא יורחבו לכלל הצבא.

גם כאן מי שיכולים לספק מענה הם דווקא המחוקקים בכנסת ולא הרמטכ"ל. כך, למשל, ניתן לקבוע בחוק מהו גודל הצבא הסדיר הנדרש למדינת ישראל. וכל העודפים ישובצו במערך השירות הלאומי והאזרחי שתואר לעיל. בנוסף, הדרג המדיני צריך להגדיר מה ההישג הנדרש ולפיכך מהו סדר הכוחות הנדרש למימושו. יש מקום להקטין את הצבא, אך באחריות ורק לאחר החלטה ותקצוב של  צבא מילואים מעודכן יותר ומודרני יותר.

שיתוק מונע יוזמה

מבחינת אתגרי הפעלת הכוח, הרמטכ"ל החדש יידרש קודם להיערך להתקוממות בזירה הפלשתינית על רקע חילופי הדורות הצפויים ברש"פ. בשיח הציבורי נהוג לדבר על "היום שאחרי אבו מאזן", אך מבחינת מערכת הביטחון נכון להיערך כבר עכשיו, ולא להמתין שהמציאות תכתיב את מהלכינו. השטח מבעבע, וההשפעות השליליות ביו"ש כוללות את התחזקותם של חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלשתיני למול החלשות הנהגת הרש"פ.

ברקע ערעור ההנהגה, מתפתחת מציאות של התגברות האלימות ו"תפיסת התנגדות" ברחוב וברשתות החברתיות. השילוב של מאבק ירושה ושל רחוב אלים ומשולהב עלול להביא לאינתיפאדה נוספת. וזאת בשעה שאי היציבות הפוליטית בישראל הופכת כל צעד בזירה הפלשתינית, לכזה שנבחן דרך הפריזמה הפוליטית.

שיתוק אסטרטגי מונע יוזמה, מצמצם את האקטיביות והאפקטיביות של המערכת השלטונית ויש להימנע ממנו. חובה לשמר את היוזמה. תפקיד הדרג המדיני להוביל חזון משותף ולגזור מתוכו יעדים ואינטרסים לאומיים. המסגרת הזו תאפשר לרמטכ"ל להפעיל את צה"ל למימוש המדיניות באמצעים צבאיים.

לבנות יכולות

אתגר שני בהפעלת הכוח יהיה כמובן מניעת נשק גרעיני מאיראן. זהו אינטרס עליון של הביטחון הלאומי ועל הרמטכ"ל מוטלת האחריות לממש זאת.  הן במציאות הסכמית והן במציאות שבה אין הסכם גרעין. ההסכם המסתמן הוא הסכם בעייתי ביותר, והיה עדיף להגיע להסכם ארוך ומשופר.

אולם, ספק רב אם מנהיג איראן, שמסרב לקבל את ההסכם הנוכחי כלשונו, יסכים להסכם אחר שמבחינתו יתפרש כמשפיל יותר. במצב שייחתם הסכם הרי שאיראן צפויה לכבדו, כפי שעשתה בעבר, מה שיקנה זמן יקר לישראל. במקרה כזה, על צה"ל לנצל את הזמן היקר לבנות יכולת שתשמיד את מרכיבי תוכנית הגרעין, ותרתיע את איראן מלחזור ולפתח אותה, וזאת מבלי לגלוש למלחמה אזורית.

לא להתבשם מהצלחה

האתגר השלישי הוא החלשת המיליציות השיעיות בצפון. האסטרטגיה המכונה מב"ם (מערכה שבין המלחמות) מונעת את התבססות האיראנים על גבולנו הצפוני, מחלישה את כוח המיליציות האיראניות (כולל חיזבאללה) עוד בטרם מלחמה, ומרתיעה אותם מלנקוט יוזמה התקפית על ידי תזכורת קבועה ליכולות צה"ל. עד כמה שאסטרטגיה זו הייתה יעילה עד כה, היא דורשת עדכון ושינוי.

אסור להתבשם בהצלחה הטקטית, יש להתמקד בתחקיר ביקורתי של המאזן הכללי של הביטחון הלאומי הישראלי. כל אסטרטגיה מוצלחת שאינה נבחנת בצורה ביקורתית מאלחשת את חושי השרידות וצפויה להביא לאסון. רבות הן הדוגמאות לצבאות שלא שינו אסטרטגיה לאחר מלחמה מוצלחת ומצאו עצמם מותשים עד לנסיגה מביכה. ארה"ב באפגניסטן, וישראל בלבנון כשתי דוגמאות מפורסמות. המסקנה היא שיש לשמר את המטרה, אך לבחון שוב את השיטה.

אלוף (במיל') תמיר הימן הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS וראש אמ"ן לשעבר