מצעד האיוולת: זה החינוך שבחרנו

בספרה המפורסם "מצעד האיוולת", מונה ברברה טוכמן שורה של מהלכים פוליטיים והיסטוריים שנזקם זועק לשמיים.

טוכמן מציבה שלושה תנאים לאירוע כזה כדי שיוכל להיקרא "איוולת". הראשון: נזקו של האירוע ותוצאותיו השליליות יהיו ניכרים בזמן אמת וגלויים לעין; השני: על הדרך השגויה להיות מוחלטת על ידי קבוצה ולא רודן; השלישי: חייבת להיות דרך פעולה חלופית וידועה שאותה אפשר לנקוט.

בשורות הבאות אשאל מטוכמן את שלושת התנאים האלה ואבחן לאורם את התנהלותה של מערכת החינוך הישראלית.

לגבי הנזק הניכר אינני חושב שאצטרך להאריך. החינוך המסופק לאזרחי ישראל על ידי המדינה הוא מוצר נחות. מעל מבנה בית הספר פרושה עננה של בינוניות. במבחנים בינלאומיים משיגים ילדינו ציון ממוצע אם לא למטה ממנו. בבתי הספר גדל דור נטול השכלה כללית, שאינו יודע להבין תהליכים מורכבים, שאינו מודע למהלכים היסטוריים, שלומד ללא חדווה וללא סקרנות. בני עלה השנה לתיכון, ציוניו נהדרים והכל בסדר, אבל עיניו כבויות. אני זוכר את אותן העיניים לפני עשר שנים כשעלה לכיתה א', והן נצצו מהתרגשות. אני מייסר את עצמי על כך שהלימוד הפך עבורו לעול במקום מקור לשמחה.

החינוך בישראל עומד בקלות גם בתנאי השני. איש לא הכריח אותנו לקבל דווקא חינוך כזה בצורתו הנוכחית. שנה אחר שנה מגיעים נבחרינו להסכם חדש עם המורים, וכל שנה נפתחת באיזה מין "עכשיו הכל בסדר" כזה שאני מתפלץ ממנו. לא רודן ולא ממשלה מרושעת כפו עלינו את המצב הזה, כולנו בוחרים.

לגבי התנאי השלישי, הפתרון, תקצר היריעה מלפרט, אבל הוא קיים. במו עיניי זכיתי לראות אותו עובד. כמה וכמה גופים חיצוניים שפועלים בתוך בתי הספר מתנהלים על פי מודל מסוים, וההצלחה שלהם פנומנלית. התורה רשומה בפירוט ומוגשת תדיר למקבלי ההחלטות, שבתורם מתעלמים ממנה. עיקרון יסודי של השיטה מדבר על הפקדת הכוח, הסמכות והאחריות בידיו של מנהל בית הספר. הוא שיבחר את המורים ויוכל לפטרם, הוא שיוכל לתגמל את המורים, וההחלטה על תוכן הלימוד ועל דרך הלימוד תהא נתונה בידיו. בקצרה, המנהל, שהיום הוא לכל היותר סדרן עבודה, יהפוך לבעל הבית.

אני מציע לקורא לעיין בפרסומים של עמותת "חינוך ישראלי" ולהתעניין, למשל, בפינלנד, שם המודל הזה עובד זה שנים והכתיר את החינוך הפיני כטוב בעולם. על פי המודל הזה, שאגב פועל בהצלחה גדולה גם במקומות מסוימים בארץ, בית הספר הוא מחולל מוטיבציה, אצל המורים ואצל התלמידים כאחד. מוטיבציה שאי אפשר לעמוד בפניה. מעל בניין בית ספר כזה מתנוסס בגאון דגל של גאוות יחידה, והשהות בבית הספר מעניקה משמעות פנימית לכל באיו, תלמידים ומורים כאחד.

הערה חשובה ומתחייבת: הבעיה האחרונה של מערכת החינוך הישראלי היא איכות המורים. ארבעת ילדיי עברו במערכת הזו, ומוריהם לאורך השנים, רובם ככולם, היו אנשים יקרים ומוצלחים, מלאים ברצון טוב ובדאגה לילד. המורים שלנו הם אלו שיעשו את השינוי, גם עיניהם נצצו פעם.