הם פשוט לא יודעים לקרוא

לאחרונה פורסם שבחינת "תמונת מצב" שערך משרד החינוך בקרב כלל תלמידי כיתות ד', חשפה כי רבע מתלמידי כיתה ד' דוברי העברית, וכמחצית מדוברי הערבית מתקשים בהבנת הנקרא. אמות הסיפים שוב מזדעזעות, אך כל עוד מדיניותו של משרד החינוך בנושא הקריאה לא תשתנה, המצב יישאר כמות שהוא, אם לא יילך ויחמיר.

"הבנת הנקרא" אינה מיומנות נפרדת, שאפשר למדוד ולקוות לטוב. הבנת הנקרא של ילדי ישראל לקויה, מפני שתלמידים רבים מדי לא מסיימים את תהליך הקריאה בכיתה א', ממשיכים להתגלגל ללא קריאה, צוברים תסכולים וכישלונות, והמערכת מדביקה להם שלל תוויות. אי ידיעת קריאה היא חבלה של ממש - לא רק ביכולת להצליח במקצועות רבי־מלל, אלא גם בחשבון, בכימיה ובפיזיקה, ובכל אפיקי החיים. יש לומר באומץ כי המצב הזה אינו בגדר אסון טבע. משרד החינוך מפספס שוב ושוב את ההזדמנות להפעיל שיטות מוכחות ללימוד קריאה, שאינן מותירות אף תלמיד מאחור.

ב־1978 הגעתי כיועצת חינוכית לחטיבת ביניים בשכונת התקווה בתל אביב, ונדהמתי לגלות שחלק גדול מהילדים לא יודעים לקרוא. בתמימותי, פניתי לגורמים שמעלי, ונאמר לי שגם אם 50% יוצאים מהשכונה כשהם קוראים - זה בסדר. "תלמדי אותם את, נראה אותך", אמרו לי. פניתי לשלושת בתי הספר המזינים של החטיבה והתחלתי לעבוד איתם בשיטת ליטף. בשנת 82' כבר זכיתי בפרס חינוך על הישגי הקריאה של בתיה"ס היסודיים בשכונת התקווה. דו"ח הערכה של הפיקוח במחוז ת"א מצא ש־92% מהתלמידים הגיעו לקריאה לפי המצופה מתלמידי כיתה א'.

מאז, בדקו עוד פעמיים את יעילותן של השיטות להוראת קריאה, ומשרד החינוך בחר גם אז להתעלם מהנתונים.

בשנת 1990 פורסם דו"ח מטעם מכון סאלד, שהוזמן על ידי משרד החינוך, משווה בין השיטות ובוחן את רמת הקריאה בארץ. הדו"ח מצא שליטף היא השיטה הטובה ביותר, משום ש־20% מהתלמידים מגיעים באמצעותה לקריאה רהוטה בתוך שלושה חודשים, 57% מהם בתוך חמישה חודשים, והיתר בתוך שבעה חודשים. משרד החינוך בחר להתעלם מהממצאים.

בדצמבר 2000 מונתה ועדה על ידי יו"ר ועדת החינוך של הכנסת ומנכ"לית משרד החינוך דאז, בעקבות ויכוח ציבורי על שאלת הוראת הקריאה, שוב - לאחר שפורסמו נתונים מדאיגים על הישגי התלמידים. הדו"ח שפורסם בשנת תשס"ב 2001 מצא שליטף היא "התוכנית המקדמת ביותר את התלמידים ברכישת מיומנויות הקריאה".

אז עמד שיעור הלומדים בשיטה זו על 31.7% מתלמידי בתיה"ס. משרד החינוך בחר גם אז להתעלם.

לפני זמן קצר לימדתי את המטפלת של בעלי ז"ל לקרוא, אישה מאוזבקיסטן בשנות ה־30 לחייה, שהתקשתה לתפקד ללא קריאה במדינה שבה היא חיה ועובדת. כל אחד וכל אחת יכולים וצריכים ללמוד לקרוא. כשיידעו לקרוא ללא שגיאות, הם גם יבינו את הנקרא. מדוע במשרד החינוך מוותרים כך על חלק מהתלמידים?