החינוך בישראל - האם יש מקום לדאגה?

ציבור ההורים, ואולי גם התלמידים, חגגו את הסרת איום השביתה ואת פתיחתה של שנת הלימודים במועדה, כאילו בעיותיה של מערכת החינוך מסתכמות בשאלה אם השנה תיפתח ב־1 בספטמבר או שמא יום־יומיים לאחר מכן. אבל מדובר ב"שמחת עניים" שאינה צריכה להשכיח מאיתנו כי לבד מהשאלה מתי בדיוק נפתחת שנה"ל ישנם מדדים נוספים, חשובים לא פחות, לבחינת איכות החינוך שמעניקה המדינה לילדינו. אלו מעידים על דשדוש במקום ואף על נסיגה ביחס לנעשה במדינות מפותחות אחרות בעולם.

באופן מפתיע, ולמרות הנתונים הלא מחמיאים, הרי שהעובדות בשטח מציירות תמונה אחרת - בוגריה של מערכת החינוך מגיעים בשנים שלאחר סיום לימודיהם להישגים מרשימים במהלך שירותם הצבאי, במהלך לימודיהם האקדמיים וגם בעולם האמיתי, והם מקדמים את ישראל לשיאים חדשים בתחומי המחקר והפיתוח, ההייטק והתעשייה.

אין ספק כי דור התלמידים של היום עולה על דור מוריו והוריו. הוא סקרן ותאב ידע, בעל חשיבה מקורית וביקורתית, וחשוב מכל - יש לו יכולת, שמוריו והוריו רק יכלו לחלום עליה, לרכוש ידע באופן עצמאי ובלתי תלוי. בה בעת זהו דור שונה מקודמיו - בתחומי העניין והידע שלו, ביכולת הריכוז והקשב וגם ביכולת ההתבטאות בכתב ובע"פ - וכאן שוני זה הוא לא בהכרח לטובה, ולמציאות זו על מערכת החינוך להתאים עצמה.

לבד מכך, כפי שההייטק אינו נחלת כלל החברה, כך גם המצוינות וההישגים בחינוך מאופיינים בפערים תהומיים בין מרכז לפריפריה ובין עשירים לעניים, וגם לסוגיה זו עלינו להידרש.

אבל הדיון במצב החינוך בישראל אינו דיון תיאורטי חסר הקשר. מדובר בסוגיה המשליכה על עתידנו ועל המאבק שאנו מנהלים כדי להבטיח את קיומנו באזור. מאבק זה מחייב אותנו לשמר את הפער והיתרון האיכותי שממנו נהנתה בעבר ישראל על אויביה.

החדשות הטובות הן שיתרונה היחסי של ישראל לא רק שלא מצטמצם, אלא דווקא הולך ומתרחב - בעיקר בשל הקריסה והנסיגה לאחור המאפיינות את הנעשה במרחב הסובב אותנו.

אמת, העולם הערבי חווה בעשורים האחרונים התרחבות דרמטית של מערכות החינוך, ומספר התלמידים בו מצוי בעלייה מתמדת, אבל השאלה אינה רק המספרים המוחלטים, אלא גם האיכות והרמה של החינוך והידע, כמו גם המשקל היחסי של ציבור המשכילים מקרב האוכלוסייה הכוללת. בכל אלו נרשמת נסיגה ואף הידרדרות.

בשנת 2002 פרסמה קבוצה של חוקרים ערבים את דו"ח הפיתוח האנושי, שביקש להעמיד מראה בפני העולם הערבי ולבחון את מצבו בתחומי חיים נרחבים - ובהם גם חינוך והשכלה גבוהה. מסקנתם של מחברי הדו"ח היתה עגומה, ועלה ממנה שמדינות ערב נמצאו בתחתית הרשימה העולמית, מעט מעל למדינות אפריקה. מרבית הילדים נעדרו נגישות לחינוך ולהשכלה גבוהה, ובכל מקרה, איכות החינוך ורמת המחקר היו נמוכות להפליא.

הכותבים הצביעו על אווירה של נחשלות וסגירות והיעדר חירויות כמי שהגבילו חשיבה ביקורתית, תוססת ופורצת גבולות, כמו גם מנעו את שילובן של נשים בחיי החברה. הדו"ח ואלו שבאו בעקבותיו זכו לביקורת חריפה בעולם הערבי, והוצגו כמשרתים את המערב במאבקו בעולם הערבי. עד מהרה פרסומם נפסק.

אבל מאז המצב רק החמיר. העומס על תשתיות החינוך גבר בשל גידול מואץ של האוכלוסייה - מחציתה מתחת לגיל 24, ובה רק כרבע ואף פחות מכך נהנים מנגישות לחינוך. ומה שלא עשה הטבע, עשו מלחמות אזרחים עקובות מדם, שהביאו לחורבן של ציוד ומתקנים וששללו גישה להשכלה ממיליוני ילדים וילדות באזורי הקרבות.

אלא שישראל מצויה בתחרות לא רק מול שכניה - שהרי זוהי התחרות של העבר. ישראל מצויה גם במרוץ עם העולם המתקדם שבו היא מבקשת להשתלב ולמלא תפקיד מוביל - ובתחרות זו מצבנו טוב פחות מכפי שהיינו רוצים שיהיה.