משבר החינוך: דרושה מערכת אמיצה שתלך לשביתה

אינני מופתע, אחת לשלוש שנים, כשנפתחים הסכמי השכר ואנו צופים בשידורים החוזרים של בקשת צווי המניעה לקראת 1 בספטמבר. ארגוני המורים מבקשים תוספות שכר למורים, האוצר מוכן לדרישות באופן חלקי בתמורה לחלקיק שינוי ארגוני, ובסוף הצדדים מתפשרים על העלאה חלקית שמרגיעה את הרוחות עד לפעם הבאה. בפועל, הילדים "מרוויחים" עוד קצת מהחופש הגדול ושבים למוסדות החינוך, בלי שום שינוי מהותי.

אם התסריט שתיארתי יתממש גם עכשיו, בטווח הקצר אולי המורים, התלמידים וההורים ירוויחו, ברם לטווח הארוך מערכת החינוך זקוקה לשינויים ארגוניים ותוכניים דחופים. לצערי, בשל כוחם הרב של ארגוני המורים, החשובים כמובן לשמירת זכויותיהם, רק שביתה ארוכה תוך התעקשות של משרד האוצר יכולה להביא מזור למערכת החינוך.

כדאי להתחיל מהעיוות הבסיסי. בעוד משרד האוצר הוא שדורש רפורמות מסוימות בימי החופשות, תגמול דיפרנציאלי ועוד, משרד החינוך מצדד בהסתדרות המורים ומסתפק בשיח הפופולרי על תוספות השכר. זהו עולם הפוך, משרד החינוך הוא זה שאמור לתמוך ולהניע רפורמות מבניות אמיתיות ומשמעותיות בתור הסמכות המקצועית בתחום, ולא המשרד שתפקידו הוא חלוקת העוגה התקציבית.

כמעט עשור חלף מהרפורמות היסודיות האחרונות בחינוך, אופק חדש בשנת 2008 ועוז לתמורה בשנת 2013. מאז אין שינוי מהותי. חמישה שרי חינוך, שש מערכות בחירות, מגיפה אחת שהפכה סדרי עולם - ובמערכת החינוך הדיון תמיד מתרכז בתוספות שכר. מה צריך לעשות?

ראשית, לטפל בהפרדה הבלתי מתקבלת על הדעת בין חטיבת הביניים לחטיבה העליונה בבית הספר המקיף. ההחלטה על חטיבות הביניים התקבלה במציאות אחרת בסוף שנות ה־60, אך אינה מתאימה כיום, משמרבית בתי הספר המקיפים כוללים בתוכם את שתי החטיבות ופעמים רבות הן ממוקמות פיזית בתוך אותו מתחם לימודי, אך בכל זאת אנו מוצאים את שתי החטיבות בהפרדה מלאה.

המורים בחטיבות משויכים לארגוני מורים שונים, הניהול בפועל בחטיבה העליונה נתון לשלטון המקומי או לרשת המפעילה, ובחטיבות הביניים למשרד החינוך. גם תשלומי השכר למורים מופרדים - בחטיבות הביניים התשלום הוא באמצעות משרד החינוך ובחטיבות העליונות על ידי הרשות או הרשת. מפליא שב־2022 קיימת עדיין הפרדה מכבידה שאין עימה שום היגיון, המקשה את הרצף הפדגוגי והרצף הניהולי.

נושא החופשות ומשך שנת הלימודים מקבל ככל הנראה את מרבית הכותרות באולפנים. יש צורך לשקול לעבור ל־11 שנות לימוד, אין שום קדושה במספר 12 או ביולי-אוגוסט כחודשי החופש הגדול.

תוכני הלימוד והכלים הטכנולוגיים השתנו לאין ערוך מאז הקמת המדינה ומאפשרים למידה מיטבית יותר.

תלמידים רבים יכולים להגיע להישגים מרשימים ב־11 שנות לימוד, ובשנה ה־12 לעסוק בהתנדבות למשל. מובן שמי שיצטרך, יוכל בשנה הנותרת להשלים או לשפר את הבגרויות, להכין עצמו למבחן הפסיכומטרי, ואף לקנות לעצמו תואר הנדסאי כדי לאפשר לו להתכונן לעתיד.

נושא בוער נוסף הוא היכולת לתגמל ולפטר מורים, מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. המערכת חייבת לאפשר תגמול דיפרנציאלי של מורים לפי הביקוש וההיצע במקצועות השונים, ולאפשר לפטר, תוך מתן פיצויים למורים שאינם עומדים בדרישות המקצועיות. אנו ברשת אורט משתדלים ליישם זאת במגבלות המוטלות עלינו, וברור לי שהמצב במוסדות חינוך אחרים מסובך וקשה אף יותר. מקצוע ההוראה לא שונה ממקצועות אחרים, הוא אינו מתאים לכולם ויש בו טובים וטובים יותר.

אסור להישען על טקטיקת הדקה ה־90, ולחשוב שיהיה בסדר בשם כמה מאות שקלים. אנחנו צריכים מערכת אמיצה שתלך לשביתה ארוכה למען שינויים ארגוניים ומבניים הכרחיים, כי באלה תלוי עתיד הדור הבא.