מרצ מורידה את הדגל האדום

נפל דבר ברשימה האליטיסטית שבחרה זה עתה מרצ לבחירות הקרובות לכנסת.

אמנם הדגל האדום היה כבר הרבה זמן בחצי התורן של היורשת החוקית של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם, לצד האימהות האחרות, מרצ ושינוי), אבל ברשימה החדשה של מרצ אין סוציאל־דמוקרטים אמיתיים, כמו, למשל, נעמה לזימי שברשימת העבודה. אין שם כלל ממשיכים לאילן גילאון זכרו לברכה. ובאופן אופייני לעיתונות הישראלית, איש בה כמעט לא שם לב אל העובדה הפוליטית היסודית הזאת. נכון שגם קודם הסוציאליזם של מרצ היה מפוקפק. אבל עכשיו היא ללא עוררין מפלגת נישה אופנתית לשעבר, תל־אביבית בעיקרה, תלושה מחלקים רחבים של החברה הישראלית ופרוגרסיבית עד כדי אובדן זהות ודעת.

הכיוון שלה ברור: סוף קרוב, איחוד עם העבודה או הישרדות מיוזעת, עד סוף בלתי נמנע. מה הסיבה למצבה הקשה? זמן רב הקבוצה הסוציאליסטית, שבראשות אילן גילאון והמזכ"ל תומר רזניק, קראה למרצ לפנות שמאלה מבחינה חברתית, לעצב מחדש את האידיאולוגיה של המפלגה וכך לקשר אותה עם האינטרסים של העניים, עם השכבות העממיות, עם עולים חדשים ואפילו עם חרדים - ולא רק עם ערבים. הם הבינו שהסתגרות מרצ במעגלי "עילית" תדון אותה לשקיעה בלתי נמנעת. אבל הם כשלו בניסיונם להטביע על מרצ את חותמם. את התוצאה ראינו בממשלה האחרונה: ניצן הורוביץ, שר הבריאות מטעם מרצ, התעניין בעיקר בלהט"ב, כרוח פוליטיקת הזהויות של מחנה הימין החברתי שבמרצ.

וחשוב יותר: מרצ נתנה יד, ללא ציוצי התנגדות כמעט, למדיניות כלכלית־חברתית ימנית מאוד של שר האוצר ליברמן, כמו מיסוי אנטי־חברתי ובלימת השכר. זה קרה לא רק כי "נתניהו תחילה".

אחרי שמחנה הימין החברתי השתלט כליל על מרצ, לא נותר בה כוח אפקטיבי שימקד אותה במשימות סוציאל־דמוקרטיות משעממות, נטולות שיק תל־אביבי. הקבוצה הסוציאליסטית חזרה ואמרה לכלל אנשי מרצ, שמפלגתם תאבד את עולמה אם תתבצר בעניינים החשובים לבורגנות הישראלית הגבוהה ורק בפוליטיקת זהויות, בזכויות הערבים וביוניוּת מדינית. הם הזהירו שמפלגות המרכז־שמאל, ובמידה מסוימת גם המרכז־ימין, יאמצו חלק מהעמדות האלה ויְיַתרו אותה.

הם הציעו שמרצ תאמץ מצע סוציאל־דמוקרטי רדיקלי.

מתנגדיהם ראו בזה אובדן מיקוד, נטישת "המאבק לשלום" ולמען ליברליוּת ועמדה מפא"יניקית או לאומית מדי. התוצאה לפנינו.

אפשר לטעון שהתפוגגות מרצ היא תולדת הכישלון החרוץ של האסטרטגיה המדינית שחיברה ב־1992 בין המפלגות שייסדו אותה, של התפיסה שיש לחתור להסכם עם "תנועה לאומית" של הערבים בארץ. זה לא טיעון חסר שחר. אבל כישלון אוסלו לא יכול להסביר לבדו את סף האבדון המאיים על מרצ.

הרי הוא פוגע בכל המרכז־שמאל בישראל, ובכל זאת לא מאיים קיומית על לפיד וגנץ, למשל, אף שגם הם אוחזים בתפיסה שביסוד הסכמי אוסלו. בטווח הקצר, או הבינוני, מרצ עומדת לרדת מהבמה לא רק בגלל כישלון אוסלו, ואולי אפילו לא בעיקר בגללו.

זה קורה בעיקר מפני שמרצ לא הצליחה להמציא את עצמה מחדש אחרי הכישלון.

את המצע הפרוגרסיבי מפלגות מרכז־שמאל "גונבות" לה, תוך שהן מציעות לבוחרים מפלגות רחבות וגמישות יותר.

על תקוות שלום מרצ לא יכולה להצביע. לכן היא ניצבת מול הבוחרים ככלי ריק. אם מרצ היתה מאמצת את הצעת השמאל החברתי שלה, היה לה אופק התפתחות היום. הוא נחסם, ויש מקום להעריך שזה יהיה גם גורלה של בת דמותה, מפלגת העבודה בראשות מיכאלי, מעט מאוחר יותר.

כדי שתנועת עבודה ציונית תוכל לקום לתחייה, כראוי לכולנו, שתי המסגרות האלה צריכות לפנות את הזירה.