"ארץ נהדרת": הבועה היא המסר

העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי של מגני התקשורת הישראלית נגד האשמות בהטיה פוליטית • תשאלו את דוד ליפשיץ, הכותב הראשי, שהודה השבוע שקשה לבקר שלטון שאתה מזדהה איתו פוליטית

כוכבי "ארץ נהדרת" בדמויות הפוליטיקאים, צילום: משה נחומוביץ

רגע אנושי קטן וכן סיפק השבוע חלון רחב מאוד לנבכי נשמתה המקולקלת של התקשורת המרכזית בישראל.

לא היה בו כמעט חדש, אבל הוא היה כל כך חמוד וכל כך אגבי ולא מתאמץ, עד שבאמת אפשר היה לחבק אותו. בצער רב, כמובן.

זה קרה בערוץ הכנסת. שני כוכבים חמודים התכנסו לשיחה - טל פרידמן כמראיין ודוד ליפשיץ כמרואיין. לשניהם רקע משותף - "ארץ נהדרת". ליפשיץ הוא הכותב הראשי, ופרידמן גדל בתוכנית כשחקן עיקרי וזכור לטוב. זה היה גם הצידוק לשיחה, מין מבט על סאטירה פוליטית בימים אלה, בהתבסס על רקעם המשותף של המשוחחים.

ברגע מסוים פרידמן עימת את ליפשיץ עם המצב החדש שאליו נקלעה התוכנית בעונתה האחרונה - פתאום השלטון הוא בידי אנשים מהצד שלהם.

קצת קשה לצחוק על אנשים בצד שלך, לא? וליפשיץ הנבוך עונה בכנות שכן, כן, זה קצת נכון וזה מאתגר. לשבחו ייאמר שהוא מתקשה לנסח במדויק והוא גם מבין את הבעייתיות, וגם טורח להסביר שבסופו של דבר זה כן קורה, אבל זה קשה וכו'.

וזה היה מאוד חמוד מצד אחד, אבל מזעזע ממש מהצד השני.

עבור צופי "ארץ נהדרת" ואוהביה, כמוני, אין בדברים כל חידוש. העונה האחרונה של "ארץ נהדרת" משמיטה את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי של מגיני התקשורת הישראלית נגד האשמות בהטיה פוליטית. הטיעון הוא: התקשורת תוקפת את הממשלה. זו מהותה של התקשורת, לתקוף את הממשלה, ומכיוון שהממשלה מאז 77' פחות או יותר ימנית - זה מה שקורה. ובכן, הטיעון הזה בעצמו מאוד לא מדויק, אבל נניח שכן. מה שקרה השנה הפך את הטיעון הזה לבדיחה. הטיפול של "ארץ נהדרת" בממשלה היוצאת ובקואליציה המקושקשת הזו, שכל מילימטר בה הזמין סאטירה מרושעת ואכזרית, היה כל כך "עגול" ואוהב עד שזה כבר ממש כאב, לא רק בגלל אי־ההגינות אלא בגלל ההחמצה.

אני לא נוטר לליפשיץ, ואפילו ממש מכבד אותו על ההגינות. צריך רק לשאול את השאלה שאני מרבה להעלות כאן בהקשרים תקשורתיים שונים: למה מישהו ב"קשת" חושב שתוכנית הסאטירה המובילה בערוץ של המדינה צריכה להיות כל כך מזוהה פוליטית עם צד אחד? הרי זו טלוויזיה מסחרית שצריכה לכוון אל הרוב.

לא אתעייף מלכתוב שוב ושוב את התשובה: זה לא קורה בגלל אידיאולוגיה ולא בגלל רצון להשפיע פוליטית.

זה קורה כי מקבלי ההחלטת במקומות האלה מאמינים שהדעה הזו, שאותה הביע דוד ליפשיץ בחן כה רב, היא דעה שבקונצנזוס. היא הדעה של "כולם".

כלומר, כל מי שהם מכירים. קוראים לזה בפשטות: חיים בבועה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר