צביקה פיק - היוצר הלא אוטומטי

הפרטים הביוגרפיים של פיק מציגים חלוץ של ממש, כמו צעירי העלייה הראשונה או השנייה • מישהו שבחר דרך אחרת כדי להגשים את עצמו

צביקה פיק, צילום: שוקה כהן

שנים הלכתי עם חיזיון קטן בראש, דמיון של שיחה בין צביקה פיק לבין הוריו, כשהתחיל להלחין ולשיר את שיריו. להיטי פופ שחרכו את הרדיו והדביקו כל אוזן בסביבה.

השיחה הלכה בערך ככה: "הנריק אינגעלע, מה אתה צריך להסתובב ככה חצי עירום, עם כל האיפור הזה, והשיער? יכולת להיות שופן הבא!"

ואף שנולדתי עשור אחרי השיחה המדומיינת הזאת, משהו בביוגרפיה של פיק גרם לי לחשוב שאולי בכל זאת התקיימה.

פולני, עולה חדש, בעל השכלה במוזיקה קלאסית, שככה בעט בכל המסורת המשפחתית (סבו היה מנהל קונסרבטוריון, דודו פרופסור למוזיקה), כדי לעשות אמנות שבוודאי נחשבה נחותה במשפחתו. עם כל הכבוד, איך אפשר לנגן בפסנתר כשהאור שמחזיר כדור הדיסקו נכנס לעיניים?

אולי זה רק סיפור, אבל הפרטים הביוגרפיים של פיק מציגים חלוץ של ממש, כמו צעירי העלייה הראשונה או השנייה. מישהו שבחר דרך אחרת כדי להגשים את עצמו. החלוציות שלו הביאה בין שירי ארץ ישראל, הישנה והטובה, לבין רוק מחוספס, מושג חדש שהיום קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית בלעדיו - FUN.

זה לא שצביקה פיק לא ידע לכתוב אחרת.

שירים כמו "נאסף תשרי" או "שני תפוחים", שהיו להיטים בפסטיבלי הזמר השונים, התכתבו עם שירי ארץ ישראל. אבל צביקה פיק הבין שלא באנו לכאן רק כדי לכבוש את השממה ולעבוד את הארץ - באנו לכאן כדי ליהנות!

הוא לא התנצל כשעשה הכל כדי למשוך את תשומת הלב שלנו. עם השיער הארוך, משקפי השמש, החליפות הנוצצות והכינוי שלא השאיר מקום לספק, "המאסטרו" - הוא שילח לכיווננו להיט אחרי להיט אחרי להיט (בתוספת המילים של האקסית מירית שם־אור).

לא היתה שם אידיאולוגיה גדולה, וגם לא אהבה מיוסרת. הוא לקח את האוהבים הצעירים מעלה מעלה מעלה, לרקוד לצד הרקדן האוטומטי, בלי רגשות אשם.

כלומר, היום אנחנו מקשיבים ומקשיבות לשירים הללו בלי רגשות אשם. כשפיק רק התחיל, שפטו אותו על המראה החיצוני ועל החגיגה העצמית הלא מתנצלת. אחרי מלחמת ששת הימים, וגם אחרי מלחמת יום הכיפורים, לא נשמע (ולא נראה) סביר לחגוג ככה באסקפיזם משולח רסן, עם מוזיקה שהתכתבה עם האופנות הכי לוהטות בחו"ל. חשבו שהוא רדוד, היו בטוחים שהוא מלא בעצמו.

אבל חלוץ צריך להיות נגוע בקצת שיגעון גדלות. אי אפשר ללכת נגד המסורת, ההורים והבוהמה בלי להאמין שאתה עושה משהו נכון.

עד יומו האחרון, פיק לא ויתר על השפה המוזיקלית ועל הסגנון האישי שלו. זה היה סימן היכר, שגם היה חלק בלתי נפרד ממנו.

הרבה כתבו ויכתבו על השירים המופלאים בצדק, על המוזיקליות הנהדרת בהחלט, ועל התרומה שאי אפשר להכחיש למוזיקה ולתרבות הישראלית. אני רק מזכירה שכל אלה דרשו גם אופי מיוחד, שלא תמיד היה קל לעיכול במיינסטרים הישראלי.

אל מול הבדיחות, החיקויים והבוז שספג לפעמים, לצביקה פיק היה ביטחון עצמי. הוא ידע מה הוא עושה וידע שגם שנים רבות אחרי מותו עוד נרקוד לצלילי השירים שכתב - כי כיף, כל אחד ואחת צריכים בחיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר