השמאל צריך לשאול: מה חסר לנו?

קראתי בעניין את מאמרו של רונן צור ב־N12, שכותרתו "שתיקת השמאל". "חסר לשמאל מוצר פשוט והכרחי לניצחון", הכריז, אלא שיכולתו של צור - בשר מבשרו של מחנה השמאל - לזהות את המוצר הזה, משולה ליכולתו של הגמל לראות את דבשתו. לטענת צור, כל מה שחסר לשמאל זו התלהבות: "המוצר החסר במחנה השמאל־מרכז הישראלי הוא פשוט והכרחי להצלחה ואינו קשור לסקרים ולמחקרי עומק, גם לא לנתונים אמפיריים ולמדעני מדינה מעמיקי דעת - המוצר הוא התלהבות.

"התלהבות של פעילים מיכולתם לגייס את הציבור, והתלהבות של הציבור ממנהיגיו ומהרוח החדשה המעוררת תקווה ורצון להיות חלק מהצלחה ומניצחון".

באופן פרדוקסלי, הטקסט, המתיימר להציג את התרופה לתחלואי השמאל, מוכיח בעיקר את עומק המחלה.

הרי את הנאום חוצב הלהבות הזה אפשר לשים גם בפיו של מנהל שיווק צעיר ונמרץ, ביום הראשון לעבודתו ברשת של חנויות למוצרי חשמל - "התלהבות, הצלחה, רוח חדשה", הם כולם מונחים מעולם השיווק. אלא שמדינת ישראל היא לא מוצר אלא יצירה: יצירה מרגשת של העם היהודי, שקיבל על גבי מגש הכסף של קורבנם הכביר של חלוצי העליות הראשונות ועולי עיירות הפיתוח, של חלוצי ההתיישבות ביש"ע ושל הנופלים, של הפצועים ופגועי הנפש במערכות ישראל בכל הדורות, את ההזדמנות לכונן בארץ ישראל חברה מודרנית על פי ערכיו. ה"מוצר" שחסר לשמאל טמון במילים "על פי ערכיו". השמאל, הקוסמופוליטי באופיו, שאף תמיד לאמץ את ערכיה של האימפריה השלטת בכל רגע נתון - הקומוניזם הסובייטי בתקופת מפ"ם והאינדיבידואליזם הקפיטליסטי האמריקני בתקופת מרצ. השאלה המכוננת של השמאל היתה מאז ומעולם - איך נוכל להידמות ולשאת חן בעיני האימפריה השלטת?

יועץ פוליטי שאינו איש שיווק במהותו, כמו רונן צור, ושיש לו נשמה יתרה, היה מבהיר לשמאל שכדי להישאר רלוונטי למלאכת היצירה של מדינת ישראל, הוא חייב להידרש גם לשאלה - במה אנחנו שונים? את העצה הזאת נתן יועץ שעל שאר הרוח שלו אין חולק - חיים נחמן ביאליק. כבר במאי 1933 כתב ביאליק לסופר מרדכי קושניר, איש קיבוץ גבע, את האיגרת המפורסמת שמנבאת את אובדנו של השמאל כתוצאה מהפניית העורף של השמאל הציוני ליהדות ובראש ובראשונה לשמירת השבת: "אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בְּלִי שַׁבָּת לֹא תִּבָּנֶה, אֶלָּא תֵּחָרֵב, וְכָל עֲמַלְכֶם יִהְיֶה לַתֹּהוּ", כתב ביאליק.

צור, כתוצר של חורבן הזהות היהודית שביקש ביאליק למנוע, מזהה בטעות את מוקד הכוח של הליכוד באישיותו של בנימין נתניהו. הוא טועה. יכולותיו של נתניהו הן רק מכפיל כוח - לו היה נתניהו מנהיג תנועה קוסמופוליטית כמו מרצ, הוא לא היה מגיע אפילו לעשרה מנדטים. עיקר כוחו של הליכוד הוא מה שמאחד סופרת ממוצא פרסי כמו גלית דיסטל אטבריאן ואסיר ציון כמו יולי אדלשטיין. קוראים לזה זיקה ליהדות. השאלה הישראלית הגדולה, שהשמאל לא רק מתעלם ממנה, אלא סולד ממנה - במה אנחנו כמדינה יהודית שונים משאר העולם המערבי - היא המוצר שחסר לו כדי לחזור ולהיות מחנה רלוונטי במאבק על הובלת המדינה היהודית היחידה בעולם.