יש ימין לאומי־ליברלי, אפשר לעצור את החיפושים

כמו בכל מערכת בחירות, גם הפעם התחילה מצוקה מדומיינת בגין קיומו של "הימין הליברלי". מצד אחד, אנשים כמו איילת שקד ויועז הנדל מנסים למכור לנו שוב שחסרה מפלגה כזאת; מצד שני, הסבירה, למשל, אופיר דיין שאין צורך במפלגה משום שאין באמת מספיק מצביעים בקטגוריה הזאת. הימין מתפלג בפועל בין שמרנים־חילונים בליכוד לדתיים־שמרנים במפלגות הציונות הדתית והחרדיות. כלומר, זאת לא בעיה של היצע (המפלגות), אלא של (היעדר) ביקוש.

הגיעה העת להפריך את שתי הטענות המנוגדות. ברמה הפוליטית, זה התחיל עוד כשבנט הצטרף לבית היהודי. הדתי שהביא את החילונית, הצטלם כהיפסטר על קורקינט ברוטשילד ושיווק את מפלגתו - שהיתה באופן מובהק דתית, שמרנית וסוציאליסטית (שהרי היו לה יותר שנות לוויינות למפא"י מאשר לחרות/לליכוד) - במעטה של "ימין ליברלי".

ה"ליברלים" הללו התחברו פעם לברית חילונית אנטי־דתית עם לפיד ופעם לשמרנות הדתית של סמוטריץ' ופרץ. ובעודם מתמסרים בכל עת (פוליטית) לקיצוניות דתית אחרת, הם גם לא היססו לטלטל את חלקה ה"לאומי" של המפלגה. מה שהתחיל בקריאה להקמת ממשלת ימין חזקה, הסתיים כידוע בהקמת ממשלה עם כל גוש השמאל - מלפיד ועד מרצ ורע"מ.

אירוע החיטוט בפחים בבחירות אפריל 2019 היה יכול להיות יעיל, אם במקום לחפש פתקי מצביעים הם היו מחפשים את היסודות הלאומיים־הליברליים של עצמם. כי השקר הגדול שלהם - כמו של סער, האוזר ואחרים - אינו קשור רק בשיווק שלהם כימין ליברלי לפני הבחירות, אלא בטענה החוזרת שלהם שאין במערכת הפוליטית מפלגה כזאת.

העובדה שהליכוד נותר סביב 30 מנדטים למעלה מעשור מוכיחה לכל הפחות כי מצביעיו סבורים שעמדותיהם מיוצגות היטב במפלגה זו.

אך מדיניות הליכוד תמיד עוברת "אנדרסטייטמנט" - היא מוצגת כפחות לאומית מול הימין שבימין, גם כשהוא מסתפק בעסקאות נדל"ן מקומיות, ואילו בליכוד כורתים בריתות אסטרטגיות בינלאומיות אזוריות לביסוס מעמדה של כלל מדינת הלאום היהודי. אל מול "המרכז־שמאל" הכלכלי, לליכוד הודבק דימוי של קפיטליזם חזירי, במקום להציג דווקא את מדיניותו שהפכה את ישראל למעצמה כלכלית, שבתורה מאפשרת לקיים מדיניות רווחה מאוזנת.

כלומר, אף שיש מפלגה לאומית־ליברלית חיה ובועטת, הנרטיב ההופכי מסרב למות. כי יותר משיש לאותם פוליטיקאים עניין ביצירתו של ימין ליברלי שלכאורה איננו, יש להם עניין בפירוק הליכוד שישנו, כמפלגה עממית לאומית־ליברלית רחבה. עד כאן לעניין ההיצע. וכעת - הביקוש.

להלימה שבין הרוב המסורתי בחברה הישראלית לרוב מצביעי הליכוד פנים רבות.

המסורתיות הישראלית, כפי שהסביר באופן מדויק פרופ' יעקב ידגר, איננה רק בסיס לשימור העבר, היא גם לא איזו ברירת מחדל או חוסר בחירה בין דתיות לבין חילוניות. היא קטגוריית זהות בפני עצמה, המסוגלת להכיל את השימור בצד השינוי ו"הקדמה" בו בזמן, מפני שבמקורותיה מעולם לא נדרשה להיפרע מהדת כדי לעבור "מודרניזציה". גם ברמה הלאומית, המסורתיות מגלמת בתוכה בשורה חדשה, כפי שמסביר אבישי בן־חיים. היא איננה רק קטגוריה דתית, היא הבסיס לזהות לאומית רחבה, ובמובן זה - היא־היא ערש הממלכתית.

בהיבט הכלכלי־חברתי, כפי שהיטיב לחקור ד"ר אורי כהן, זאת קבוצה שעברה מוביליות חברתית משמעותית בזכות מדיניות השוק החופשי, שיצרה, בין היתר, מעמד בינוני חדש (מזרחי), שהבין על בשרו את הקשר שבין המבנה הפוליטי למבנה הכלכלי, ולכן מתרגם זאת בחזרה לבחירה פוליטית מודעת. קבוצת בוחרי הליכוד מגלמת בתוכה את מהות השילוב הלאומי־ליברלי שכולם אוהבים לדון ולהגות בו. נראה שאפשר לעצור את החיפושים המדומים.