ועדת החקירה לאסון מירון: הכשל האמפתי

כשאריאל שרון התמודד לראשונה על תפקיד ראש הממשלה, ליוותה את משדר הבחירות בערוץ הראשון רעיה הרניק, אמו של גוני שנפל בקרב על הבופור (1982), ועשתה ככל יכולתה להבהיר את האסון שיתרחש, לדעתה, אם ייבחר. הרניק - מנהיגת המחאה נגד מלחמת של"ג, הקדישה את חייה לשלילת הלגיטימציה הציבורית של מנהיגות שרון. בכל צומת שבו נדונה דמותו - רואיינה והזכירה לקהל שמדובר במנהיג לא לגיטימי.

כשרפי פרץ מונה לרב הצבאי הראשי, ניתנה בימה לאימהות "אסון הכבל" (1992): במהלך אימון יחידת 669 במדבר יהודה נקרע הכבל שאליו היו קשורים שני לוחמים. פרץ, אז מפקד המסוק, הועמד לדין וננזף. ועדת החקירה בראשות השופט וינוגרד מצאה אותו אחראי לאירוע. אימהות החללים הבהירו שלשיטתן זוהי חרפה שימונה לתפקיד הייצוגי.

כאשר בני גנץ נכנס לפוליטיקה, עמיתיו וקרוביו של מדחת יוסף, שהופקר למוות בקבר יוסף (2000), הזכירו לציבור שמדובר במי שכיהן בעת האירוע כמפקד אוגדת איו"ש ובגד במדחאת וכן בערכי צה"ל.

קרובי כל החללים לא היו זוכים לבולטות לולא התקשורת. לא תמיד ההופעות הפומביות מצליחות (מינוי גל הירש בוטל, גם הפעילות לנסיגה מלבנון הצליחה - בלחץ משפחות שכולות).

הבמה למשפחות החללים מייצרת אמפתיה, וזו הופכת את התביעה לקבלת אחריות מערטילאית לקונקרטית. מחקריי עוקבים אחר נוכחות משפחות חללי האסונות באולפנים: הן מביעות עמדות לא רק בהקשר לאסונן הפרטי אלא סביב סוגיות אתיות: קבלת החלטות, מנהיגות, חיי אדם וקבלת אחריות.

מה קורה כאן כעת? אסון מירון הותיר עשרות משפחות שכולות, ואנו בעיצומה של מערכת בחירות. המועמד המוביל לראשות הממשלה מגיב על המתרחש בהלנה על כאבי גב. היכן משפחות פצועי מירון עם השלטים "ומה עם כאבי הגב של בנינו במחלקה השיקומית?", שיסוקרו מפגינים מול משכנו בקיסריה? האם במצב נורמלי התקשורת היתה מאפשרת לסיקור לעבור מבלי שמשפחות הקורבנות היו "קורעות את נתניהו" לגזרים באולפנים? האם זה הגיוני שאנו כלל לא מכירים את קרובי החללים? לא ניתן לפטור זאת בכך ש"זו לא התרבות של החרדים". אם רק "התקשורת" (יסלחו לי על ההכללה) היתה רוצה - היינו מודעים לסבלן, לאובדן ולכאבן של המשפחות.

יש כאן לא רק כשל אמפתי, אלא גם כשל פוליטי: אנו בעידן שאותו אכנה "השיח הקורבני", ובהיעדר המשפחות מן האולפנים - לא רק שלא תהיה אמפתיה לסבלן, זו לא תתורגם לתביעה קולקטיבית לקבלת אחריות מצד האמונים על מצבן. 45 גברים וילדים נהרגו בערב אחד, ו"מנהיג האירוע" מבהיר שהאחריות היא של יועצים משפטיים ודרגים תחתונים. חשבו כמה היתה רועדת הארץ לו היה מדובר בלוחמים; אימהותיהן העבריות של כל אחד מהם כבר היו חלק מחיינו, הופכות את כולנו לתנועת מחאה המונית, ו"חבורת מירון" כבר היתה סופרת את קיצה לאחור. לא משום נהנתנות, אלא בשל הדבר היחיד שעליו ראוי להדיח מנהיג: בשל בוז לחיי אדם, ותרבות של פרטאץ' ששפכה דם חינם.