נסראללה משחק באש

לראשונה מאז יולי 2006, החודש שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה, מנשבות רוחות מלחמה בצפון. מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, הספיק כנראה לשכוח את ההרס הנורא שהביא אז על לבנון והוא שב ומשחק באש, בתקווה, ובעצם תוך שהוא מהמר, שיוכל לשלוט בגובה הלהבות. 

בשבועות האחרונים מאיים נסראללה במלחמה. בדומה לשנת 2006, אז תבע את שחרור המרצח סמיר אל־קונטאר מן הכלא הישראלי ואת השבת חוות שבעא לידיה של לבנון ופעל צבאית כדי להשיג מטרה זו, מציג עתה נסראללה רשימה של תביעות שאם לא תיענינה - יפעל ארגונו בכוח להשיגן, גם במחיר של מלחמה.

בין ישראל ללבנון קיימת מחלוקת בשאלת סימון קו הגבול הימי ביניהן. סוגיה שאותה יכלו, אגב, לפתור בקלות יחסית במשא ומתן בין המדינות. הסכם בשאלה זו היה מאפשר ללבנון לנצל את מאגרי הגז הטבעי שלחופיה ולהכניס מיליארדי דולרים לקופתה הריקה, בדיוק כפי שישראל עושה זה יותר מעשור.

אבל מדובר בלבנון, מדינה כושלת הנשלטת בידי פוליטיקאים מושחתים, שכל עניינם הוא בגזירת קופונים לכיסם, ולעזאזל המדינה. לבד מכך, המנטליות הפרימיטיבית שמכתיב חיזבאללה ללבנונים גורסת כי עדיפה פגיעה בישראל גם במחיר של הרס וחורבן ללבנון על פני הסכם שיביא שגשוג לשני הצדדים.

וכך מציב נסראללה את המשוואה הבאה - כל עוד לא יושג הסכם על סימון קו הגבול לשביעות רצונו, הרי הוא לא רק ימנע מישראל להפיק גז משדה כריש, המצוי לכל הדעות בשטחה, אלא אף עשוי לצאת למלחמה כוללת שהיקפה וגם מחירה עשויים להיות גדולים הרבה יותר.

אפשר להקל ראש באיומים כאלה, שכמותם אנו שומעים לא פעם בסביבה המורכבת שבה אנו חיים. אבל צריך לזכור שלנסראללה אין כיום מה להפסיד. לבנון, שבה הפך להיות ממליך המלכים שהכל נעשה כדברו, קרסה אלי משבר כלכלי ופוליטי שכמותו לא ידעה זה שנים. משבר זה מכרסם בתדמית ובלגיטימיות של נסראללה ושל הארגון שבראשו הוא עומד.

ייתכן שנסראללה מקווה שבין ישראל ללבנון יושג בקרוב הסכם בתיווך אמריקני, שהרי הפערים בין הצדדים אינם כה גדולים, וכך יוכל להציג את עצמו כמי שבזכות איומיו באה הישועה ללבנון. כמו תמיד, הוא גם מניח שישראל תירתע מאיומיו או אף תכיל פגיעה בריבונותה, דוגמת שיגור מל"טים לעבר אסדת הקידוח בשדה כריש, או אף פגיעה נקודתית בה, שלא תשמיד אותה אבל תמנע את הפעלתה.

נותר אפוא רק לקוות שהאמריקנים יתעשתו ויבהירו ללבנונים שמשחקיו של נסראללה יהפכו את לבנון למצורעת כמו סוריה או רוסיה, אבל ספק אם אפשר לסמוך עליהם בעניין זה, שהרי הם עודם מאמינים שלבנון וחיזבאללה לא אחד הם.

לחלופין, אפשר לקוות ששותפיו ובעלי בריתו של נסראללה, וגם בני עדתו, יעצרו בעדו ברגע האחרון. אבל זה לא קרה בעבר, ולא יקרה גם הפעם.

הכדור אפוא במגרשה של ישראל. ולמען האמת, אם זו אינה מתכוונת באמת להתעמת עם חיזבאללה או נכונה לשחק עימו את המשחק על פי תנאיו ובמקום ובמועד שיבחר, הרי עדיף שתוותר על העימות מראש. שהרי תקיפות מדויקות ככל שיהיו לאורך כמה "ימי קרב" נגד אתרי שיגור, סדנאות ומחנות אימונים לא יעלו ולא יורידו ולא ישנו דבר.

תקיפות כאלה אינן עוצרות את ירי הטילים, ובסופו של דבר מותירות את הניצחון, התודעתי לכל הפחות, אצל הצד השני. שהרי מטח לעבר תל אביב, לא כל שכן פגיעה בה, אינם שקולים תודעתית ותדמיתית לאלף פגיעות בבורות שיגור או במחסני אמל"ח.

יש לקוות אפוא שישראל נערכת בהתאם, ושהפיאסקו של ההתנהלות הכושלת של ההנהגה המדינית והצבאית במלחמת לבנון השנייה לא יחזור על עצמו גם הפעם בעימות שאליו גורר אותנו נסראללה.