לחיצת היד לנתניהו או ההימנעות מן הלחיצה של יובל דיין, הדיווח של דנה ויס, המבטים הנבוכים של בנט או החיבוקים התמוהים של לפיד - כל אלו אינם חשובים באמת, זו היתה רק ההצגה. האירוע האמיתי התרחש מאחורי הקלעים. תוצאות ביקורו של ביידן - בין אם הוא נתפס תחילה כאקט אזוטרי של מעבר (קונקשן) בישראל ובין אם כהבטחה לחידוש הנדרים בין ארה"ב וישראל - מגלמות בתוכן פגיעה קשה באינטרסים המדיניים והביטחוניים של ישראל. ושלא יהיה ספק, האחריות לכך אינה של הממשל האמריקני, אלא של ממשלת ישראל.
שלושה ימי חגיגות עד־דלא־ידע תקשורתיות עברנו. גם אם פה ושם טופטף תבלין ביקורת קל, הרי הוא נגע רק במצבו של ממשל ביידן, ורבב לא הוטל בהתנהגות של ממשלת ישראל והעומד בראשה. דיווחי השמחה וההתרגשות בירושלים נמתחו לעמודי העיתונים גם אתמול, אך לפני שהספיקו להתפוגג שאריות האבק האחרונות מהחור שנקדח בקיר חדר הקבינט שעליו תלה לפיד את "הצהרת ירושלים", כבר החלו להתברר המשמעויות האמיתיות.
שר החוץ הסעודי דאג להבהיר שנורמליזציה עם ישראל רלוונטית רק לאחר פתרון שתי המדינות. קרי, בסוף התהליך ולא בתחילתו. במקום להושיט יד לשלום לישראל, התברר שידה של ערב הסעודית הושטה דווקא לאיראן. גם הצהרה איראנית מתריסה לגבי יכולותיה וכוונותיה הגרעיניות לא איחרה לבוא. וכך, מהצהרת ירושלים נותר בקושי חלקה המערבי של העיר. המחויבות למדינת ישראל התהפכה במחויבות למדינה פלשתינית, וההבטחה האמריקנית לאי־התגרענותה של איראן, כשהיא בה בעת כרוכה בהתעקשות לחזור להסכם 2015, הובילה למציאות הפוכה.
מעל לכל התברר כי בזמן שהאמריקנים הגיעו לאזור על מנת להתפייס עם הסעודים, לפיד הנדס לעצמו מופע תדמית, שכרון חושים של חיוכים, ובתמורה הפך על פיה את מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל.
אם בהסכמי אברהם, השלום עם ישראל התבסס על הכרה בעוצמתה המדינית ועצמאותה הביטחונית של ישראל ועל רצון לשתף עימה פעולה על בסיס זה, כעת ישראל מוצגת כמדינת חסות, ספק מתווכת ספק מובלת על ידי ארה"ב.
בהסכמי אברהם היתה שותפות אינטרסים בין המדינות הערביות המתונות ליצירת ברית אזורית נגד איראן. כעת, ערב הסעודית מחפשת את קרבתה של איראן, ואיחוד האמירויות כבר ששה לשלוח אליה שגריר.
בהסכמי אברהם נסתם הגולל על ההתעקשות לפתרון "הבעיה הפלשתינית תחילה". כעת, הוחזרה המנטרה של שתי מדינות, ואף יש דרישה להכניס למפגשי הפסגה האזוריים הבאים גם את ירדן ואת הרשות הפלשתינית.
אם בהסכמי אברהם היתה זאת ארה"ב שנתנה תמורה כלכלית וביטחונית למדינות כדי לעודד את הברית החשובה ואת השותפות עם ישראל, כעת ישראל מספקת את התמורה, בין אם בהסכמתה להעברת השליטה באיים טיראן וסנפיר לערב הסעודית (ללא כל תמורה) ובין אם בהחזרת הדיון על מדינה פלשתינית.
אפילו אישור הטיסות בשמי ערב הסעודית, שניתן לחברות תעופה על בסיס תיירותי ולא מדיני, הוא מהופך לרציונל הסכמי אברהם. אם "כל מטוס שנוחת בדובאי מנחית מכה על תפישת שטחים תמורת שלום" (כפי שנכתב לאחרונה ב"הארץ"), אז במסגרת הקו המדיני החדש, כל טיסה שתחלוף מעל ערב הסעודית תהיה אישור לנתיב ולנרטיב של מדינה פלשתינית.
וכך, אסטרטגיית מדיניות החוץ של מדינת ישראל, שהותוותה ונבנתה במשך שנים על ידי בנימין נתניהו, ושהגיעה בשיאה לחתימה על ארבעה הסכמי שלום על בסיס הכרה בעוצמתה של מדינת ישראל, מזעור "הבעיה הפלשתינית" והתנגדות לגרעין האיראני - התהפכה על פיה. הטקס שהחל לפיד בחודש מארס האחרון, בביקורו של אנתוני בלינקן ב"פסגת הנגב", הסתיים השבוע. המעבר מפרדיגמת הסכמי אברהם בחזרה לקונספציית יוזמת "השלום" הסעודית הושלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו